"(6) פתחתי לאהובי, אך אהובי הפנה עורף [ו]איננו. הלב שלי זינק כשהוא דיבר. חיפשתי אותו, אבל לא מצאתי אותו; התקשרתי אליו אבל הוא לא נתן לי תשובה. (7) השומרים שהסתובבו בעיר מצאו אותי. הם הכו אותי, הם פצעו אותי; שומרי החומות הסירו ממני את הצעיף" – סנג 5:6-7 NKJV
זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. נטעתי בכנסייה בעיר עם ג'ו במשך מספר שנים, הושטתי יד לפגיעים ולמנודים של החברה, הראיתי להם את אהבת אלוהים על ידי הכנסתם לביתנו כחלק ממשפחתנו עד שהם הכירו את ישוע מספיק טוב עבור עצמם, ופיתחו את בגרות האמונה וכישורי החיים הדרושים להם כדי לחיות באופן עצמאי ללא אלכוהול, סמים או כל דבר רע שקודם לכן הביא כל כך הרבה כאב והרס. אבל משהו לא היה בסדר. אין ספק שהאדון נע יפה בחיים רבים, הביא ריפוי וגאולה, שיקום ותקווה. לעתים קרובות חווינו ניסים של נאמנותו ותמיכתו של אלוהים במהלך השנים, אך ככל שהתקרבתי לישוע במסירותי ובלימודי, כך הבנתי יותר את הפיצול והפילוג שהיו קיימים בגוף המשיח. לעתים קרובות, לא תמכו בנו, ביקרו אותנו והתנגדנו אפילו מתוך הזרם שייצגנו, עד שיום אחד, ואני עדיין זוכר זאת בבירור, אלוהים אמר לי את הדברים ביוחנן 12:24.
"(24) "בוודאי, אני אומר לכם, אלא אם כן גרגר חיטה נופל לאדמה ומת, הוא נשאר לבד; אבל אם הוא מת, הוא מייצר הרבה תבואה" – יוחנן 12:24 NKJV
ידעתי אז שאלוהים קורא לי להניח הכל ולהתפטר מתפקידי ככומר. נתנו כל כך הרבה, זה כל מה שידעתי, ועכשיו הגיע הזמן לנטוש הכל כדי להתחיל עונה חדשה. לא היה לי מושג איך ייראה העתיד, רק שהעונה הנוכחית מסתיימת. במהלך ששת החודשים הבאים, כולם בכנסייה עברו לבית רוחני חדש, ואז זה היכה בי. לא ראיתי את זה מגיע, אבל לפי עומק הסבל ידעתי שזה כאן. אחרים כתבו על זה, אבל עכשיו חוויתי באופן אישי מה הביא אותי עד הסוף של עצמי. אני מתייחס למה שיוחנן הקדוש על הצלב במאהה-16 כינה "הלילה האפל של הנשמה". הרגשתי כה נבגדת ובודדה על ידי אלה שבטחתי בהם, הרגשתי מנוצלת ופגועה עמוקות על ידי אלה שהתיימרו לאהוב את אלוהים. חיי הרוחניים היו תלויים על חוט השערה ולא היה לי לאן או למי לפנות. הו, עדיין אהבתי את אלוהים עמוקות, אך בקושי יכולתי להתפלל או לקרוא את כתבי הקודש שלי, עד שיום אחד אלוהים הראה לי תמונה עגומה של עצמי ואמר, "אני אוהב אותך!" כשהייתי ריק ולא נשאר לי מה לתת, כשהייתי שבור, מדוכא ומבולבל הוא אמר, "אני אוהב אותך!". ידעתי אז, יותר מכפי שידעתי אי פעם, שעומק אהבתו חודר מבעד לשברוני ועוטף את לבי. הרגשתי 'נולדתי מחדש'! בכיתי וביקשתי את סליחתו על שאי פעם פקפקתי בו, ובעדינות הוא פקח את עיניי לראות את מה שלא יכולתי לראות קודם. זה לא היה הרבה אבל זה הספיק; שביב של תקווה שנתן את הכוח להמשיך הלאה ואת האמונה להאמין שיום אחד הוא יקיים את הבטחתו לי: "אם גרגר חיטה נופל ארצה ומת הוא מניב תבואה רבה".
הלוואי שהייתי יכול לומר שהכל נגמר אז, אבל יעברו עוד שמונה שנים של בדידות במדבר עד שאקבל את המשימה שאני רץ איתה עד היום: רומנטיקה עם כלתו. איזו זכות, איזו אחריות עצומה; לעזור לכלתו להתכונן לשובו בקרוב, אך הדבר דרש ממני הכול, אורח חיים של נטישה, היכרות עם המדבר וכאב ההשתתפות בסבלו. כל כך התרגלתי למדבר, שהוא הפך לבית שלי עד שלמדתי להוקיר את המקומות הפראיים האלה יותר מאשר את ההמונים או הקהילות. עם השנים למדתי לאמץ את הזכות לחיות במקום הצחיח, וגיליתי את הבארות הכלולות בו, מקומות יקרים של שיקום, התגלות ורומנטיקה. לא הייתי באלמוניות כי עשיתי משהו לא בסדר, אלא כי קראו לי לשם; זה יהיה שם בצללים, מעבר לרעש ולהמולה של חיי הכנסייה, אפגוש את החתן שלי ברמה העמוקה ביותר. אני בוכה כשאני כותבת כי אני יודעת שגם רבים חוו את זה.
כשהשולמית פתחה את הדלת לאהובה (שידיותיה היו מכוסות במור), היא נמשחה ככלתו לצאת אל תוך הלילה, אך היא לא ידעה את הייסורים העומדים לפקוד אותה או את הפצעים שעתידים להיגרם לה בקרוב על ידי אלה שהיא הייתה אמורה לבטוח בהם. כשקמה אל אהובה, ליבה דפק בציפייה למפגש המרגש מעבר לדלת. היא קיוותה לחיבוק של אהבה, במקום זאת החלל של הלילה קידם את פניה. היא חיפשה את אהובה אך לא מצאה אותו, היא התקשרה אך ללא תגובה. מה עלינו לעשות מזה? איזו צורה של אהבה פוגענית כופה פצעים כאלה? חושבים שעלינו להימלט מסבלו של המשיח? הקשיבו למה שפאולוס כתב במכתבו לפיליפים
"(10) מטרתי היא להכיר אותו, לחוות את עוצמת תחייתו, להשתתף בסבלותיו ולהיות כמוהו במותו" – פיליפים 3:10 נטו
זוהי משיחת המור שבאמצעותה הכלה יכולה להשתתף בסבלו של החתן שלה. מור מתקבל על ידי "פציעה" או "דימום" של העץ שממנו הוא מגיע ואיסוף השרף המדמם החוצה. הטיפות שנאספו נקראות "דמעות" בגלל צורתן. זה משמעותי. מור משתחרר לאחר פציעתו. מבעד לחתכים המדממים מדמם שרף ארומטי יפהפה המשמש כניחוח מספר אחת של אהבה. זהו ניחוח זה של המשיח שאנו נקראים כעת לחלוק (השנייה לקור' ב' 15) וכיצד זה היה עבור שנים עשר התלמידים. בלילה שבו ישוע נבגד לאחר הסעודה האחרונה שלהם יחד (שהייתה ארוסת חתונה), זה מה שהוא אמר להם:
"(30) לא אומר לך הרבה יותר, כי נסיך העולם הזה מגיע. אין לו אחיזה בי,(31) אבל הוא בא כדי שהעולם ילמד שאני אוהב את האב ועושה בדיוק את מה שאבי ציווה עלי. "בוא עכשיו; הבה נעזוב" – יוחנן 14: 30-31 ניב
בואו עכשיו, תנו לנו לעזוב. ומהאינטימיות של הבגידה שלהם הם יצאו ככלתו אל תוך הלילה, במורד הר הבית, מעבר לנחל קדרון ואל גן גת שמנים, שם החתן מסר את עצמו למוות מיוסר בעודו מתייסר דרך הרוע הנפוץ המשתוקק לדמו. ליל הבגידה ההוא היה הפעם הראשונה שהכלה נכנסה אל תוך הלילה, אבל הוא לא יהיה האחרון, כי יבוא היום, שבו הבתולות החכמות יעזו בפעם האחרונה עם מנורות דולקות שייצאו לפגוש אותו. עוד מעט יבוא היום הזה, אבל עדיין לא, כי הכלה צריכה קודם להתכונן. ראשית, עלינו ללכת בעקבות החתן שלנו לגן גת שמנים, כי יש פצעים שעלינו לקחת בהם חלק וההשפלה לשאת. בסופו של דבר, עלינו ללכת בעקבות החתן שלנו אל הצלב אם ברצוננו באמת להיצלב יחד איתו. אבוי לגת שמנים, גן הסבל שבו כולם חייבים לקחת חלק, אילו סודות שם נגלה. אם על ידי סבל נהיה חופשיים נאמץ את הלילה החשוך הזה של הנפש, בידיעה שמי שאנו מחפשים מעולם לא עזב את הצד שלנו. יש תכלית בכאב, יש תקווה שהחושך לא יכול לכבות.
<איור class="wp-block-image size-large">
"(1) "רוח ה' אלהים עלי, כי משח אותי ה' לבשר בשורות טובות לעניים; הוא שלח אותי לרפא את שבורי הלב, להכריז על חירות לשבויים ועל פתיחת הכלא ל[כבולים]; (2) להכריז על שנת האדון המקובלת, ועל יום נקמת אלוהינו; לנחם את כל המתאבלים, (3) לנחם את המתאבלים בציון, לתת להם יופי לאפר, שמן שמחה לאבל, בגד הלל לרוח הכבדות; שייקראו להם עצי צדק, נטיעת ה', שיתפאר בו."" – ישע' ס"א 1-3 נ.ק.י.ו.
