"(6) פתחתי לאהובי, אך אהובי הפנה עורף [ו]איננו. הלב שלי זינק כשהוא דיבר. חיפשתי אותו, אבל לא מצאתי אותו; התקשרתי אליו אבל הוא לא נתן לי תשובה. (7) השומרים שהסתובבו בעיר מצאו אותי. הם הכו אותי, הם פצעו אותי; שומרי החומות הסירו ממני את הצעיף" – סנג 5:6-7 NKJV
למרות כל מה שניתן להסיק מהתעלותה של השולמית, האמת שומרת על נכונותה לסבול הרבה לנוכח סכנה ורדיפות במרדף אחר אהבה. הלילה לא הביא איתו את הביטחון של מפגש נוח שההסתגרות הייתה משיגה, אלא את גורלה את החשיפה החשופה והאכזרית של מסירות שעלתה ביוקר. הסיבה לכך היא שהחיפוש החרוץ אחר אהובה ברחובות העיר לא היה מקובל על השומרים בתפקידם וגם לא על שומרי החומות. אני מניח שכוונותיה היו שגויות מאוד לאשת הלילה, והם נעלבו ממנה, או אולי הם הטילו ספק בבגידתה בשלמה כפי שקראה לאחרת שהם לא ידעו. לא משנה איזה פשע הם הניחו; פצעיה לא היו ראויים. יש כאן כמה הקבלות עמוקות עם הפסיון של אדוננו. משום שאהבתו הבלתי פוסקת הביאה עליו את האכזריות של עונש בלתי ראוי מצד אלה שהופקדו כשומרים על אמונת אבותיהם ועל שמירת מצוותיהם, כאשר גם הוא הוכה, נפצע והופשט לפני קורבן הכפרה האולטימטיבי שלו על הצלב.
"(3) הוא בזוי ודחוי על ידי בני אדם, איש של צער ומכיר יגון. והסתרנו, כביכול, פניו ממנו; הוא היה בזוי, ולא הערכנו אותו. (4) אין ספק שהוא נשא את צערנו ונשא את צערנו; עם זאת, הערכנו אותו מוכה, מוכה על ידי אלוהים ומיוסר. (5) אבל הוא [היה] פצוע על עבירותינו, [הוא] חבול על עוונותינו; הייסורים לשלומנו [היו] עליו, ועל ידי פסים שלו אנו נרפאים." – ישעיהו 53:3-5 NKJV
יש כאן משהו שאנחנו חייבים לשים לב אליו, ולמה אני כותב כפי שאני כותב. לפנינו, הכרח בלתי נמנע אך יסודי שעלינו לאמץ אם אי פעם נהיה כלתו המפוארת ללא כתם או קמט. משיחת המור שנלמדה קודם לכן בסדרה זו היא הזמנה לפצעיו של ישו. זה כפול. ראשית, על ידי אמונה להכיר את המושיע הצלוב, שנית (כפי שפאולוס כותב בפס' ג' 10,11) "להשתתף בסבלותיו, להידמות לו במותו, וכך איכשהו, להגיע לתחיית המתים". האם אתם זוכרים שלאחר תחיית המתים תומאס החמיץ את ישוע לבקר את התלמידים? הם דיווחו לו על החדשות הנפלאות שלהם ואמרו: "ראינו את אלוהים!", אבל הוא ענה: "אם לא אראה את סימני הציפורניים בידיו ואשים את אצבעי במקום שבו היו הציפורניים, ואשים את ידי לצדו, לא אאמין". יוחנן 20:25 שבוע לאחר מכן הופיע בפניהם ישוע שוב, הפעם תומא היה ביניהם, וישוע אמר לו: "שים את אצבעך כאן; לראות את הידיים שלי. הושט את ידך והנח אותה לצדי. תפסיקו לפקפק ותאמין". יוחנן 20:27 NIV. אנחנו ממהרים לפטור את תומס כספקן, זה שזקוק לחיזוק נוסף בגלל חוסר אמונתו, אבל אני מאמין שקורה כאן יותר מאשר תוכחה. האם ידעתם שלא רק תומא פקפק בישוע שקם לתחייה? לוקס 36-49: 24 נותן את החשבון ונזכר איך כל התלמידים היו מוטרדים עם ספקות במוחם כאשר ישוע הופיע בפניהם (לוקס 24:38). ישוע מזמין, "(39) הביטו בידיי וברגלי. זה אני עצמי! גע בי וראה; לרוח רפאים אין בשר ועצמות, כמו שאתם רואים שיש לי". (40) כאשר אמר זאת, הראה להם את ידיו ורגליו" – לוקס 24: 39-40 ניב
הרבה קורה כאן, אבל הנקודה שאני מעלה היא שאנו מוזמנים לגעת בפצעיו של המשיח, מכיוון שדרך פצעיו אנו עשויים להאמין ולדעת שתחייתו פועלת בנו בעוצמה רבה ביותר (אל הרומיים 3-5: 6).
כאשר אתה מכניס את ידך לתוך פצעיו של המשיח, משהו אינטימי עמוק מופעל. זוהי הזמנה אל המשיח ככלתו.
במהלך השנים היו לכלה אויבים רבים: התעללו, לא הבינו אותה ופצעו אותה, היא סבלה רבות. יתר על כן, יבוא וכבר יגיע הזמן שבו הכלה לא תהיה נסבלת כלל על ידי "שומרי העיר" או "שומרי החומות". היא עבירה בשבילם. הם לא מכירים את החתן ולא היכן הוא עשוי להיות. ובכל זאת, הדוגמה של השולמית קוראת תיגר על כל הגנה מפני פשרה ומתעמתת ללא ספק עם כל התנהגות פושרת האורבת בכנסייה הלאודיאנית. כמו אמונה, אהבה חייבת להיות מוכחת, ולעתים קרובות המבחן הוא סבל. עם זאת, מצוקה לצנועים ולחכמים היא דלת לבגרות והזמנה לצמיחה רוחנית. כאן אם כן טמון לב העניין. עומדת בפנינו בחירה: לבחור במיזם מסוכן זה במרדף אחר האהבה בשעת התעוררותה, או לדחות את ההזמנה "לבוא איתי" לגמרי. לא הייתה דרישה לשולמית, רק ההזמנה דחקה. היא לא נדרשה לעזוב את מנוחה, אך ליבה הכריח אותה. כמו כן, עלינו להתעורר מפסיביות לקריאת החתן שלנו, תוך השלכת הפחד מפני תוצאות או כפיית מכובדות, כפי שאמר פעם דוד המלך:
"(22) אהיה עוד יותר לא מכובד מזה, ואני אשפיל בעיני עצמי. אבל על ידי השפחות האלה שדיברת עליהן, אני אהיה בכבוד." – שמואל ב' ו' 22 ניב
חשיפה כזו כאשר אנו מורידים את הבגדים שאינם הולמים כלה תציב אותנו בצורה היפה ביותר בעיני החתן שלנו ותזכה לכבוד על ידי אחרים במסע הכלה שלהם. הצורך הזה בפגיעות מביא את הבלתי נמנע להיפצע, אבל אם בדרך כלשהי הסבל שלי צריך לפאר אותו, איך אני יכול לסרב? או אם על ידי פצעיי אופיו של המשיח יהפוך למושלם בתוכי, מה אגיד? האם לא עליי לאמץ את השיתוף של השתתפות בסבלו אם, באותם אמצעים, אוכל להכיר אותו יותר? כן, תן לנפשי לקום ולשיר את שירת הכלה, שזנחה את כל הדברים בחיפוש אחר האחד שנשמתה אוהבת בתגובה לקריאתו ללבה "בואי איתי". הטרגדיה בקטע הספציפי הזה (שיר השירים ה' 2-7), היא שהכלה לא ידעה היכן למצוא את החתן. למרות שכבר הבטיחה היכן תמצא אותו בצהרי היום (שיר השירים א' 7,8), היה זה עתה הלילה ומיידיות ביקורו הסיטה את תשומת לבה משדות המרעה המוריקים של ההוראה הקודמת בתקווה למצוא אותו בעיר. אחרי הכל, היא מצאה אותו שם בעבר
1 השולמית בלילה על מיטתי חיפשתי את זו שאני אוהב; חיפשתי אותו, אבל לא מצאתי אותו. 2 "אקום עתה", [אמרתי], "ואלך בעיר; ברחובות ובכיכרות אחפש את האחד שאני אוהב". חיפשתי אותו, אבל לא מצאתי אותו. 3 השומרים המסתובבים בעיר מצאו אותי; [אמרתי,] "ראית את זה שאני אוהב?" 4 בקושי עברתי לידם, כשמצאתי את האחד שאני אוהב. החזקתי אותו ולא הרפתי ממנו, עד שהבאתי אותו לבית אמי, ולחדרה שהרתה לי. שיר השירים 3:1-4 (NKJV)
כמו השולמית, הכלה יצאה אל תוך הלילה כשהיא מסכנת הכל למען האהבה, ורבים נפגעו במרדף על ידי אלה שהיא הייתה אמורה לבטוח בהם. מה אנו עושים כאשר ישוע אינו נמצא במקום שבו אנו מצפים למצוא אותו או במקום שבו הכרנו אותו בעבר? מה עושים כשהעונות מתחלפות ומה שפעם האמנו בו הפך עבורנו למקור הכאב שלנו? מה אנו עושים כאשר פגיעותנו וחשיפתנו מזמינות את אכזריותם של אחרים, אפילו אלה הממונים על ביטחוננו? בסדרת ביסים מהירים זו ביקשתי לענות על שאלות אלה על ידי הפניית תשומת ליבנו לאיכות חיינו הרוחניים הפנימיים וטיפוח אורח חיים של אינטימיות. כי בניגוד לשולמית, אנחנו אף פעם לא לבד, ולמרות שאנחנו יכולים לחפש אותו בעיר, זכרו קודם כל שישו חי בנו. כאשר אנו מאבדים את דרכנו, לציית לו, כאשר הצער כמו הים מתגלגל, לנוח בנוכחותו הנצחית, כאשר ישוע נראה מרוחק, הביטו פנימה, שכן שם שוכן רועה החתן של נשמתנו אשר יוביל אותנו למרעה בטוח. יש רסטורציה שמגיעה לכלה. היא יצאה אל העיר ונפצעה, אך אלוהים בא להוביל אותה לצד המים הדוממים ולשקם את נשמתה.
<איור class="wp-block-image size-large">
"(1) מזמור דוד. ה' [הוא] הרועה שלי; אני לא ארצה. (2) הוא מכריח אותי לשכב במרעה ירוק; הוא מוביל אותי לצד המים הדוממים. (3) הוא משיב לי את נשמתי; הוא מוביל אותי בשבילי הצדק למען שמו. (4) כן, אף על פי שאלך בגיא צלמוות, לא אירא מרע; כי אתה [אתה] עמי; המוט שלך והצוות שלך, הם מנחמים אותי. (5) אתה מכין שולחן לפניי בנוכחות אויבי; אתה מושח את ראשי בשמן; הכוס שלי דורסת. (6) בוודאי הטוב והרחמים ילכו אחריי כל ימי חיי; ושכנתי בבית ה' לעולם ועד" – תהילים כ"ג:1-6 NKJV
