כשהכלה עוזבת את הבית
"(9) בנות מלכים הן בין גבירותיך הנעלות; לימינך עומדת המלכה בזהב מאופיר. (10) הקשיבי, הוי בת, הקשבי והטה את אוזנך: שכחי את עמך ואת בית אביך; (11) אז יחפוץ המלך ביופייך. כי הוא אדוניכם, השתחוו לו" – תהילים מ"ה:9-11 LSB
חציו הראשון של מזמור יפה זה עוסק כולו במלך החתן, כאשר כותב המזמור פונה אליו ברהיטות רבה ביותר בדברי שבח והערצה מעוטרים, ומסיים את ההתבוננות האחרונה המדוברת עליו בהכרה במלכה העומדת לימינו. לאחר מכן, מפסוק י', הפנייה נעשית ישירות אל הכלה, וכמבשר מודגש ביותר לכל מה שבא אחריו, מורה המזמור שלוש פעמים במילים "הקשיבו", "שימו לב" ו"הטו את אזנכם". זהו תכסיס ספרותי שנועד להדגיש את חשיבותו של מה שעומד לבוא מיד אחריו: "ושכחו את עמכם ואת בית אביכם". בהקשר של סדרה זו 'הכלה התבגרה' מגיע זמן שבו הכלה צריכה לעזוב את האפוטרופוסים שלה, במקרה זה בית אביה. אך ראו מה קורה כאשר הכלה שוכחת את האפוטרופוס שלה בפסוק י"א. כתוב "אז יחפוץ המלך ביופייך". אני אוהב את הסיבה והתוצאה שאנו מוצאים בפסוקים אלה. שימו לב שהדגש הוא לא על האם הכלה יפה או לא, אלא על רצונה. היא תהיה רצויה כשתגיע לבגרות ותשכח את האפוטרופוסים שלה. כדי להבהיר, לשכוח כאן אינו מתייחס לחוסר היכולת לזכור אלא כבר לא לשקול או להרהר בו. לכן ההוראה היא לא להביט לאחור או להעלות זיכרונות על מה שהיה פעם, אלא לצפות להבטחה של מה שיהיה. יש משהו מושך בעיני האדון באופן שאי אפשר לעמוד בפניו כאשר מחשבותיה של הכלה מתרחקות מכל מה שידעה פעם בחינוך שלה למבט מוסט שכעת הוא אך ורק עליו. זוהי נקודת הפעלה, רגע מעבר שמוביל אותה לתנוחה חדשה לפניו. גם חציו השני של פסוק י"א מעלה נקודה זו: "כי הוא ה' השתחוו לו". המילה השתחוות היא šāḥâ (H7812 sha kha) ופירושה להשתטח כמחווה לאלוהים, ליראה, להשתחוות, לכבד, לסגוד. תרגום הרשת כותב: "אז המלך יימשך ליופייך. אחרי הכל, הוא המאסטר שלך! תיכנעו לו!"
הבה נתנחם בידיעה שהחתן שלנו אינו מבקש מאיתנו דבר מעבר למה שהוא כבר עשה. "(24) לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ויצטרף לאשתו, והם יהיו בשר אחד" – בראשית 2:24 HNV (גם אל האפסיים 5:31). ישוע עזב את בית אביו והשפיל את עצמו והפך צייתן אפילו למוות על הצלב כדי לשלם את הכופר עבור כלתו, כדי לגאול אותנו משעבוד החטא כדי שנוכל להיות חופשיים ללכת אחריו. מכיוון שהכלה תואמת לחלוטין את החתן, מה שנכון לחתן נכון גם לכלה, וכך הגמול בדרך האהבה מאשר את יחסי הברית. העיקרון של עזיבת הכלה את הבית חוזר לאורך כל הכתובים. קודם כל, היה אברהם.
(1) עתה אמר ה' אל אברם: "צא מארצך, ממשפחתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" – בראשית י"ב 1 נ.ק.י.ו.
"(8) על פי אמונתו של אברהם, כאשר נקרא ללכת למקום שיקבל מאוחר יותר כירושה, ציית והלך, אף על פי שלא ידע לאן הוא הולך. (9) באמונה עשה את ביתו בארץ המובטחת כזר בארץ זרה; הוא התגורר באוהלים, וכך גם יצחק ויעקב, שהיו יורשיו של אותה הבטחה. (10) כי הוא ציפה לעיר עם יסודות, שהאדריכל והבונה שלה הוא אלוהים" – אל העברים י"א 8-10 ני"ב
מעניין הוא לא שאברהם עזב את בית אביו, בלי לדעת לאן הוא הולך, כי הוא ציפה לעיר עם יסודות שהאדריכל והבונה שלהם הוא אלוהים, שהוא כמובן הכלה, ירושלים החדשה. מכיוון שישראל הכלה תבוא דרך אברהם ושרה, העיקרון של עזיבת הכלה את בית אביה טבוע בפרדיגמת הכלה מלכתחילה. אני מאמין שאנו יכולים להרחיב את המושג הזה של בית האב כך שיכלול גם אפוטרופוסים, כמו כאשר רבקה עזבה את בית אחיה לבן (בראשית 24:58), או רק דור אחד מאוחר יותר כאשר רחל ולאה עזבו גם הן את לבן (בראשית 31: 14-16). אז היה הזמן שבו אסתר עזבה את האפוטרופוס שלה מרדכי כדי להיות אשתו של המלך אחשוורוש (אסתר ב' 7-17), או כאשר השולמית עזבה את אחיה לעלות מן המדבר כשהיא נשענת על אהובה (שיר השירים ח' 5), אך אולי עיקרון זה של עזיבת הכלה את שומריה בא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר ביציאת ישראל ממצרים. ארבע מאות שנה חלפו עד שיהוה קבע שהיא התבגרה, והטיל על משה, שהיה בקצה האחורי של המדבר, לטפל בצאן, לחזור למצרים ולגזור בשמו.
"(1) ואחר כך באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה: "כה אמר יהוה אלוהי ישראל 'לך עמי כי יעשו לי משתה במדבר'" – שמות ה' 1 ל"ב
כפי שראינו בעקיצות מהירות קודמות, השומרים לא ישחררו בקלות את הכלה שהם נהנו ממנה מאוד, וכמובן שאנו מכירים היטב את סירובה העיקש של פרעה לאפשר לישראל להגר, מה שהוביל בסופו של דבר למות בנו הבכור וכל הזכרים הבכורים ברחבי מצרים כאשר מלאך הפסח ביקר באותו לילה נורא. מעניין לציין שבתחילת מסעם עם יהוה הם עדיין לא היו מודעים לברית הנישואין שהם עתידים לכרות בקרוב על הר סיני, אלא רק שאלוהים חולל גאולה כה אדירה כדי להשיג את חירותם מעבדות ויציאה מארץ שבה שהו במשך ארבע מאות שנה. זו נקודה חשובה, כי למרות שהכלה הגיעה לגיל בגרות, זה לא בהכרח אומר שהיא עדיין לא הבינה או קיבלה את גילוי הזהות הכלה שלה. ובכל זאת, היא מי שהיא בין אם היא נחשפת ובין אם לא, בין אם מקובלת ובין אם לא. כשאני מפתח את המחשבה הזו עוד יותר, כשאני חושב על כל צורה של עזיבה או הגירה של הכנסייה כיום, אני תמיד שואל לאן פניהם מועדות? כי עבור ישראל זה היה הר סיני כדי לכרות ברית נישואין עם יהוה, ועבורנו היום זה חייב להיות כלפי החתן.
כשהכלה מתבגרת, יש מסע שהיא חייבת לעשות כי הסביבה המוכרת של החיים כפי שהכירה אותה פעם כבר לא תספיק כדי לספק את התנאים הדרושים להכנותיה האחרונות. בסופו של דבר היא לא יכולה להתכונן לחתונה שלה כשהיא עדיין בבית תחת חסותם של האפוטרופוסים שלה. יש משיכה שניתן להשיג רק במדבר, כריזמה חסרת עכבות שנרכשת רק ברגע שהכלה נוטשת את עצמה בביטחון מלא של אמונה למי שקורא לה לבוא איתו. כל ההמצאות הכנסייתיות שלנו לא יצליחו לייצר כנסייה מפוארת ללא כתם או קמט, קדושה וללא פגם (אפס' ה' 27), תקוותנו אינה יכולה להישען אפוא על רפורמה דתית, אלא יש להניח גרזן מהפכני הרבה יותר על שורש העץ (מתי 3:10). אינני מציע שנעזוב מעתה ואילך את הזרמים שלנו, אלא רק להצביע על כך שחייב לבוא שינוי פרדיגמה כה רדיקלי שיאיים על עצם קיומו של כל מה שהתרגלנו להסתמך עליו בעבר. היערכויות חדשות וסדר רוח הקודש נחוצים כדי למקם אותנו במקום שבו אנו צריכים להיות, כיול מחדש של הלך הרוח התאגידי כדי ליישר קו עם הדנ"א הרוחני שלנו וזהות הכלה חייבת לגבור על כל מה שהיה קודם. בסופו של דבר, איננו יכולים להיות בעלי הלך רוח כנסייתי או דתי, משום שבכך היא תדיר באופן פרדוקסלי את אותו אחד שאנו מאורסים לו. אנו זקוקים לשדרוג במוחו של המשיח ולאפשר למחשבותיו לחלחל למחשבותינו. עלינו לאמץ את האופן שבו הכלה מתריסה נגד כל ניסיונות הייעוד; אין לה שם אחר מלבד זה שהוענק לה על ידי החתן שלה.
אם הכלה חייבת להשאיר את הנוחות וההיכרות של כל מה שהכירה בעבר, באופן טבעי נוכל לשאול, לאן עליה ללכת וכיצד תגיע לשם? אם יש מיזם אחד אחרון מעבר לחומות המקום שבו התגוררה עד כה, איך היא תדע את הדרך? וכאן אמשיך בפעם הבאה.
