בריאה גדולה מהגאולה
רצון לבו של אלוהים מתבטא בבריאה. מטרתו של אלוהים, תוכניתו של אלוהים ורצונו הקבוע מראש של אלוהים מתגלים כולם בבריאתו. הבריאה מגלה את תכליתו הנצחית של אלוהים, היא מראה מה הוא באמת מחפש. אבל הגאולה שונה מהבריאה. הגאולה לא מביאה לנו שום דבר חדש, היא מחזירה לנו את מה שאבד בנפילה. הפוקוס שלנו יכול להיות על הגאולה ללא קשר לבריאה. אם הייתם שואלים חוקר מקרא משכיל, מהו המסר המרכזי של כתבי הקודש, רבים היו עונים שזוהי תוכנית הגאולה של אלוהים לאדם. או קרוב יותר, זה על אהבתו של אלוהים לעולם, או על איך אנחנו יכולים לקיים מערכת יחסים עם אלוהים. אחרים עשויים לומר שזה כדי שנוכל להכיר את אלוהים. כמובן שכל התשובות הללו יהיו נכונות, אך אנו מציעים שיש הרבה יותר. אם התמקדנו בגאולה, אז נשארת השאלה, נגאל בשביל מה, או מי? הגאולה קשורה אלינו; זה מועיל לנו על ידי הבאת סליחת חטאים וירושת חיי נצח. עלינו לחפש את הבריאה כדי למצוא את תשובותינו, מכיוון שהבריאה קשורה לאלוהים ולתכליתו.
באיזה שלב הגאולה הופכת להיות הכרחית? אנו יודעים שבראשית 3 מתעד את נפילתם של אדם וחוה דרך החטא. מערכת היחסים והמעמד שהאדם נהנה מהם בהרמוניה עם אלוהים הופרו כאשר השטן המחופש לנחש הביא הונאה, ואדם וחוה חטאו נגד אלוהים. מנקודה זו הגאולה הפכה להכרחית, ולכן עלינו להתבונן בבראשית 1,2 כדי לראות מה איבדו אדם וחוה, ומה היה צריך לשקם.
בראשית 1-2 מגלה את חניכתו של אלוהים בהגשמת מטרתו הנצחית. אין זה הסוף אלא תחילתו, ובכל זאת ישנם פרטים על הסוף השזורים זה בזה מההתחלה, הזרע הנצחי כבר קיים מהיום הראשון, וממשיך מאז עיצוב ההיסטוריה לזמננו הנוכחי ולזמנים שיבואו. אם כן, הבה נחקור את עקבותיו של השמאל האלוהי בדפים אלה כדי לגבש הבנה של תכליתו הנצחית של אלוהים, שנוכל לזכות בתקווה, אך גם שנוכל להתאים את חיינו לשלו, את ליבנו לשלו, ואת תוכניותינו לתוכניותיו, מכיוון שבהיערכות למטרתו, אנו מוצאים מידות חדשות של חסד ומשיחה למשימה שלפנינו.
ישנם שני תחומים עיקריים לתשומת הלב שלנו.
ראשית, שאלוהים ברא את האדם בצלמו שהוא בצלמו של המשיח. האדם הראשון ידוע גם בשם אדם הראשון. אך שימו לב גם כיצד אלוהים ראה שלא טוב לאדם להיות לבדו, ולכן הוא הביא את חוה מתוך אדם הראשון והשניים התאחדו כבעל ואישה.
שנית, אלוהים נתן לאדם וחווה ריבונות על כל מה שהוא ברא. הם הוסמכו על ידי אלוהים לשלוט על כדור הארץ כמטפלים מטעמו. ולכן בבריאה יש לנו יחסים ואחריות. יש לנו נישואין וממלכה. התנ"ך גם אומר כי ביום השביעי, אלוהים נח. עבודתו הושלמה ביום השישי, והאחריות על מה שהוא עשה ניתנה לאדם ולחוה. העובדה שאלוהים נח מסמלת את ההשלמה בנקודה זו, וכל מה שאלוהים השלים גם הוא מושלם, ושהכול היה כעת במקומו.
אדם וחוה נבראו כדי למלוך על הארץ, אבל יש בזה יותר מזה. גם אדם וגם חווה מבשרים על תעלומה גדולה יותר שתתגלה. שניהם מאפיינים ומהווים דוגמה למשהו נוסף.
אדם
הראשונה לקור' ט"ו 45-50 אז כתוב: "האדם הראשון אדם היה יצור חי" אדם האחרון, רוח נותנת חיים. הרוחני לא בא קודם, אלא הטבעי, ואחר כך הרוחני. האדם הראשון היה מעפר הארץ, האדם השני מהשמיים. כמו האדם הארצי, כך גם בני האדמה. וכמו האדם מן השמים, כך גם אלה מן השמים. וכשם שנשאנו את דמותו של האדם הארצי, כך נישא את דמותו של האדם מן השמים. אני מצהיר בפניכם, אחים, שבשר ודם אינם יכולים לרשת את מלכות אלוהים, והמתכלים אינם יכולים לרשת את הבלתי מתכלים.
רומים ה' 14-15 אף על פי כן, המוות שלט מימי אדם הראשון ועד זמנו של משה, אפילו על אלה שלא חטאו על ידי הפרת ציווי, וכך גם אדם, שהיה תבנית של העתיד לבוא. אבל המתנה היא לא כמו הסגת גבול. כי אם הרבים מתו על ידי הסגת גבול של אדם אחד, כמה עוד חסד אלוהים והמתנה שבאה בחסדו של האדם האחד, ישוע המשיח, עלו על גדותיהם של הרבים!
אנו קוראים כאן, שאדם היה מבשר או תבנית של האדם העתיד לבוא שהוא ישוע המשיח.
באותה מידה, המטרה שניתנה לאדם למלוך מתגשמת ומושגת בישוע.
איב
אפס' ה' 23-27 כי הבעל הוא ראש האישה כפי שהמשיח הוא ראש הכנסייה, גופו, שהוא המושיע. כעת, כפי שהכנסייה נכנעת למשיח, כך גם הנשים צריכות להישמע לבעליהן בכל דבר. בעלים, אהבו את נשותיכם, בדיוק כפי שהמשיח אהב את הכנסייה ומסר את עצמו עבורה כדי להפוך אותה לקדושה, לטהר אותה על ידי הכביסה במים באמצעות המילה, ולהציג אותה לעצמו ככנסייה קורנת, ללא כתם או קמט או כל פגם אחר, אלא קדושה ונטולת אשמה.
אם אדם מאפיין את ישוע, הרי שחוה חייבת לאפיין את הכנסייה.
הבריאה מתעדת שלא היה טוב לאדם להיות לבד, ושלאדם הראשון צריכה להיות עזרה. כשאדם וחוה עבדו יחד, תוכניתו של אלוהים הושלמה והוא נח
רצונו של הקב"ה באדם הראשון היה שתהיה לו עזרה, אך יותר משעזרה חוה הייתה גם אשתו של אדם. לכן גם רצונו של אלוהים בישוע הוא שלישוע תהיה כלה, מישהי שהוא יתאחד איתה כמו בנישואין, ויחד הם ישלוטו. זה מה Eph5 גם מלמד :
אפס' ה' 31-32 "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ויתאחד עם אשתו, ויהיו השניים לבשר אחד". זוהי תעלומה עמוקה – אבל אני מדבר על המשיח ועל הכנסייה.
מה הייתה הכשרתה של חווה להיות העזרה של אדם?
בראשית ב': 20 אז האיש נתן שמות לכל בעלי החיים, לעופות האוויר ולכל חיות השדה. אבל לאדם לא נמצא עוזר מתאים.
לאדם לא נמצא עוזר מתאים מכל הברואים שאלוהים ברא, ולכן היה צורך ליצור סוג חדש של ברוא, יצור שיתאים לאדם.
הבעיה הייתה תאימות. אנו קוראים בראשונה לקור"א 15:39 "לא כל הבשר זהה: לבני אדם יש סוג אחד של בשר, לבעלי חיים יש סוג אחר, לציפורים יש סוג אחר ולדגים אחר." כדי להתאחד עם אחר, דורש שהם מאותו סוג. זו שאלה של התאמה. וכך חוה נבראה או הובאה מאדם.
בראשית ב' 23 האיש אמר, "זה עכשיו עצם עצמותי ובשר מבשרי; היא תיקרא 'אשה', כי היא הוצאה מן האדם".
הכלה יוצאת מהמשיח
בדיוק כפי שהיה הכרחי להוציא את חוה מאדם הראשון כדרך היחידה לספק עוזר מתאים, כך גם הכלה המתאימה היחידה המסוגלת להתאחד עם ישוע חייבת להיות מאותו סוג כמו ישוע עצמו. כלת המשיח יוצאת מהמשיח. אין דרך אחרת. זוהי עבודת הצלב, שכן הגאולה כן, אך הרבה מעבר לכך, להביא את כלתו, והנדוניה הייתה דמו שלו. ישנן הקבלות ברורות בין פסוקי הברית הישנה והחדשה. זכרו שאדם הראשון הוא תבנית של השני.
- חוה יצאה מאדם הראשון – הכנסייה/הכלה יצאה מהמשיח
- חוה היא צורה נוספת של אדם – הכנסייה/הכלה היא צורה נוספת של המשיח
- חווה היא גוף אחד – גם הכנסייה / הכלה היא גוף אחד
- אדם הראשון הוכנס לשינה עמוקה – ישוע נצלב על הצלב
הצד של אדם נפתח וצלע נלקחה – הצד של ישו נוקב והחוצה זרמו הדם והמים. הערה: זה היה לאחר שהוא כבר מת, מה שמסמל שהחנית לא הייתה חלק מהגאולה, אך אנו מציעים סמל לכך שהכלה נסוגה מצדו של ישוע. הדם מייצג את ההיטהרות מהחטא, והמים מייצגים את חיי אלוהים הזורמים החוצה.
פרדיגמת הכלות
מבראשית 1 עד התגלות 22 ושזורים לאורך הכתובים אנו מוצאים את הכלה. זו תמיד הייתה כוונתו של האב לספק כלה לבנו ישוע. כדי שנבין מה פירוש הדבר, אלוהים סיפק את המודל של בעל ואישה, שפאולוס התייחס אליו באיגרתו אל האפסים, שהוא השתמש בתמונה של בעל ואישה כדי ללמד אמת והתגלות גבוהות יותר.
אפס' ה' 31,32 "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ויתאחד עם אשתו, ויהיו שניהם לבשר אחד". זוהי תעלומה עמוקה – אבל אני מדבר על המשיח והכנסייה.
פאולוס קושר זאת למעשיו של ישוע, שישוע עזב את אביו כדי ללכת ולהתאחד עם אשתו, כדי שהשניים יהפכו לבשר אחד. מי ייתן ואמת זו תיגע בנו בלב ישותנו, שכן אם נבין אמת אחת זו, נבין סוף סוף את ההתגלות הגבוהה ביותר של מי שאנחנו, ואת גורלנו הסופי שכמו שחוה צריכה למלוך לצד אדם הראשון על הבריאה, כך גם נמלוך עם המשיח. זהו נושא מרכזי במנדט של מיסיון פסק הזמן, לעורר את הכנסייה לזהות הכלה שלה. שתהיה לנו תודעת כלה, ולראות ולהבין את החיים דרך פרדיגמת הכלה.
אנו תשוקת לבו, מושא חיבתו כלפינו. הוא אהב אותנו כל כך שהוא הלך אל הצלב כדי להביא אותנו לבריאה חדשה (השנייה לקור' ה' 17), להיוולד מחדש לדמותו של המשיח (אפס' ד' 24), להשתתף בטבעו האלוהי (השנייה לחיות א' 4), בשר מוליד בשר, אך רוח מולידה רוח (יוחנן ג' 6)
זה לא צריך להפתיע, אבל זה מושג מוזר ולא מוכר שרק לעתים רחוקות נלמד מעל הדוכן. יש שיראו בה אפילו פוגענית, אך היא מרכזית בתכליתו הנצחית של אלוהים במשיח.
יוחנן המטביל הכיר את ישוע כחתן: "הכלה שייכת לחתן. החבר שמגיע לחתן מחכה ומקשיב לו, ומתמלא שמחה כשהוא שומע את קולו של החתן. השמחה הזאת היא שלי, ועכשיו היא שלמה". יוחנן ג':29
וישוע השתמש במשלים שונים כדי ללמד אותנו על החתן ועל משתה החתונה, אך גם על הקשר הישיר עם מלכות אלוהים. מתי 25:1 "בזמן ההוא מלכות השמים תהיה כמו עשר בתולות אשר לקחו את מנורותיהן ויצאו לפגוש את החתן."
יש קשר ישיר בין המלכות לבין החתן, ושניהם מוצאים את הגשמתם בישוע מלך החתן. אם אנחנו הכלה אז יש השלכות עמוקות על הדרך בה אנו רואים את עצמנו ועל הדרך בה אנו מתייחסים זה לזה. כי כולנו חלק מאותו גוף, וכל חלק צריך את האחרים, ואין חלק אחד חשוב יותר או פחות מכל חלק אחר, כי כולנו אחד. ואם אנחנו לא אחד, אז אנחנו עדיין לא מוכנים לחתן, כי אנחנו לא יכולים להתאחד סופית עם ישוע עד שאנחנו מאוחדים לראשונה אחד עם השני. אין פלא שזו הייתה תפילתו האחרונה והמתמשכת של אדוננו שהוא התייסר להביא לפני אביו בלילה שבו נבגד.
"התפילה שלי היא לא רק בשבילם. אני מתפלל גם עבור אלה שיאמינו בי באמצעות המסר שלהם, שכולם יהיו אחד, אבא, בדיוק כפי שאתה בי ואני בך. מי ייתן והם יהיו גם בנו כדי שהעולם יאמין ששלחת אותי. נתתי להם את התהילה שנתת לי, שהם יהיו אחד כמו שאנחנו אחד – אני בהם ואתה בי – כדי שהם יוכלו להגיע לאחדות שלמה. אז העולם יידע ששלחת אותי ואהבת אותם כמו שאהבת אותי". יוחנן 17:20-23
באותו יום גדול ומפואר שבו ישוע חוזר אנו קוראים
"הבה נשמח ונשמח וניתן לו תהילה! כי חתונת השה הגיעה, וכלתו הכינה את עצמה. פשתן משובח, בהיר ונקי, ניתן לה ללבוש". (פשתן משובח מייצג את מעשי הצדיקים של עמו הקדוש של אלוהים.) מהדורה 19:8
שימו לב כאן שהכלה הכינה את עצמה. לא יכולה להיות חתונה, ולכן לא חזרה שנייה של ישוע לאדמה, עד שהכלה תכין את עצמה. במעשי השליחים 3:21 אנו קוראים על ישוע "השמיים חייבים לקבל אותו עד שיגיע הזמן שאלוהים ישקם את הכל, כפי שהוא הבטיח לפני זמן רב באמצעות נביאיו הקדושים." רק חישבו על זה, ישוע חייב להישאר בגן עדן עד שיגיע הזמן שאלוהים ישיב את כל מה שהובטח.
ואז בהתג' 22:17 הרוח והכלה אומרים, "בוא!" גם בהתג' 22:20 "מי שמעיד על הדברים האלה אומר, "כן, אני בא בקרוב". אמן. בוא, אדון ישוע." הדבר האחרון שיקרה לפני ביאתו השנייה של ישוע הוא שתהיה הסכמה בין השמיים והארץ. שניהם, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה, יגידו "בוא". הרוח תמיד אמרה בוא, אבל הכלה לא יכולה לומר בוא, ראשית עד שהיא יודעת שהיא כלה, ושנית עד שהיא מכינה את עצמה. זוהי נקודת ההסכמה שהשמיים והארץ צריכים להסכים עליה, יותר מאשר על כל נקודה אחרת. כי ישוע חוזר אל כלתו, הללויה. הו, איך עלינו להבין זאת מעבר לדוקטרינה או להיגיון לוגי. היא חייבת להניע אותנו עמוק יותר למקום של תשוקה וכמיהה עצומה לשובו. האם זו תמונה של הכנסייה כיום? איפה הכלה? מי הכלה? זהו שיר השמים, והוא מוקלט עבורנו בשיר השירים, או בשירת שלמה. איך לבו חייב להישבר עבורנו, כאשר אנו עסוקים בכל כך הרבה דברים אחרים שממלאים את ליבנו ואת מוחנו בכל דבר אחר מלבד אלוהים עצמו. או כאשר אנו מפולגים בינינו לבין עצמנו והזרמים שלנו מונעים מאיתנו את העצמי האמיתי שלנו. אנחנו לא בפטיסטים, או אנגליקנים, או פנטקוסטלים או כל תואר אחר, אבל אנחנו שלו! למה אנחנו צריכים להיות מוגדרים על ידי כל דבר של האדם, או לראות את עצמנו בכל דרך אחרת מאשר איך האהוב שלנו רואה אותנו. כן, זהו "דבר עכשיו", זוהי הדרך העתיקה והקדושה שיש לצעוד בה שוב, כדי שאחרים יוכלו ללכת אחריו ולהכיר אותו, ישוע מלך החתן!
