מוקדם יותר השנה חגגו אחינו ואחיותינו היהודים את חג הפורים… הזמן שבו הם זוכרים את ישועת האלים של ישראל הקדומה מהמזימה הרצחנית שתכנן חמון בהיותם גולים בבבל. במהלך חגיגה זו הם קוראים את כל מגילת אסתר ואף ממחישים חלקים מהסיפור כפעילות בתוך המשפחה. בדיוק כפי שהם זוכרים את תוכנית הישועה של אלוהים ליהודים השבויים בבבל לפני זמן כה רב, אנו בעונה זו של ההתגלות זוכרים עבורנו את תוכנית הישועה של האלים שהתרחשה גם היא לפני זמן כה רב, ומחוקקים את סצנת המולד כאשר "אלוהים הפך לאדם ושכן בקרבנו"
אבל סיפורה של אסתר הוא יותר מסיפור על השמירה המתמדת של האלים על עמו המיוחד. זוהי תמונה יפהפייה של אסתר, הכלה המתערבת, שהעזה לסכן את חייה כדי להתערב למען בני עמה. … סיפור של הקרבה עצמית ומסירות שהפגינו רבים אחרים בתהילת התנ"ך. משה ש..". על פי אמונתו סירב משה, כשגדל, להיקרא בן בת פרעה. הוא בחר לסבול דיכוי עם עם אלוהים במקום לחוות את ההנאה החולפת מהחטא". אל העברים 11 נגד 25 או דניאל שאמר…"אם כך יהיה, אלוהינו שאנו משרתים יכול לגאול אותנו מכבשן האש היוקדת; והוא יוציא אותנו מידך, הו המלך. אך גם אם לא יעשה כן, הנח לך לדעת הוי המלך, כי לא נעבוד את אלוהיך ולא נעבוד את צלם הזהב אשר הצבת." דן 3 נגד 18.
דבקות זו באלוהים היא מה שאלוהים משתוקק לראות בעמו כיום, יהודים וגויים כאחד. מההתחלה הוא קרא לנו "ואהבת את ה' גיד בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך" דואט 6 v 5 ואין דבר שמשמח אותו יותר ממסירותנו לישוע בנו האהוב שהוא לא רק מושיענו אלא מלך חתנינו. נבראנו למענו ורק בשבילו. זו הסיבה שפאולוס הקדוש ראה שהאחריות הגבוהה ביותר שלו כלפי כל המאמינים היא להיות…"מקנא בך בקנאת אלוהים (כי) הבטחתי אותך לבעל אחד, למשיח, כדי שאוכל להציג אותך כבתולה טהורה בפניו. אך אני חושש שבדיוק כפי שחוה הולכת שולל אחר ערמומיותו של הנחש, מחשבותיכם עלולות איכשהו לסטות ממסירותכם הכנה והטהורה למשיח." השנייה לקור' י"א 2,3
הוא היה פשוט… הכנת הכנסייה ככלה יקרה, בתולה טהורה, עבור האדון ישוע המשיח שאכן היה בעלה, מלך החתן. למעשה, הוא טוען שהבטיח זאת לישוע והוא מצפה לזמן שבו יוכל להציג אותה בפניו. כתוצאה מכך הוא מקנא בה, שכן הוא מצהיר באופן נחרץ למדי שיש לה בעל אחד.
יש תשוקה בדבריו ותחושה עזה של מיקוד. טוב יעשו כל הכמרים והכמרים אם יאמצו את אותה בהירות של הבנה בנוגע למשימתם. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את אחריותנו העיקרית ככלת ישוע להיות בטוחים שאנו "מכינים את עצמנו" לבואו ולבואו, שכן זה אכן מה שגם אנו נקראים לעשות.
אנו רואים בסיפור אסתר עד כמה קפדנית הייתה ההכנות של אסתר ליום חתונתה. היא והמלווים שלה הקפידו כל כך לשמור על כל מה שנדרש ממנה.
"עתה, כשהגיע תורה של כל גברת צעירה להיכנס אל המלך אחשוורוש, לאחר תום שנים עשר החודשים שלה על פי תקנות הנשים – כי ימי ייפוין הושלמו כדלקמן: שישה חודשים עם שמן מור וששה חודשים עם תבלינים ותמרוקים לנשים – היתה הגברת הצעירה נכנסת אל המלך בדרך זו: כל אשר חפצה בו ניתן לה לקחת עמה מן ההרמון אל ארמון המלך…" אסתר 2 v 12
כשם שהיהודים מקפידים מאוד לזכור שבתקופה זו של חג החנוכה הם מגלים הערכה לירושה הרוחנית וההיסטורית בכך שהם זוכרים את הקרבת גיבוריהם הלאומיים, שיהודה המכבי הוכיח את עצמו כזכור ביותר, במרד שלהם נגד צבאות רומא. זה הביא בסופו של דבר לשיקום וחנוכה מחדש של בית המקדש שלהם בשנת 164 לפנה"ס לאחר שהוא חולל לחלוטין על ידי הקרבת חזירים (חיה טמאה ליהודים) על המזבח הגבוה על ידי אנטיוכוס אפיפנס והקדשה מחדש של המקדש לאל זאוס בשנת 167 לפנה"ס. על ידי מעשי חילול הקודש הללו נדמה היה ליהודים שאורם הרוחני כבה. יהודים נאלצו להמיר את דתם או למות. זו הייתה תקופה של חושך גדול.
אך לאחר שלושה ניצחונות גדולים, יהודה המכבי ואנשיו טיהרו את בית המקדש ומיד החזירו את נר מיד (אור נצחי), שבער ללא הרף בבית המקדש. הם בנו מזבח חדש במקום זה שנטמא, והקדישו אותו שוב לעבודת ה'. היה זה ביום החמישה עשר בחודש התשיעי, שהיה בתחילת החורף, והם ציוו לקיים משתה של שמונה ימים בכל שנה בעונה זו לזכר ההקדשה. (הראשונה למק' ד' 36-59; השנייה למק' י' 1-9)
אולם לא היה בהם די שמן כדי להדליק את הנרות בבית המקדש לאורך זמן. הם מצאו רק צנצנת שמן אחת, שהספיקה ליום אחד בלבד. לשליח שנשלח להשיג שמן נוסף נדרשו שמונה ימים כדי להשלים את משימתו, אך באורח פלא, צנצנת השמן היחידה המשיכה לבעור עד שובו. ושמונת ימי החנוכה נחגגים כדי לזכור את הנס של קנקן השמן הבודד הזה.
נקרא חג האורים ובשלב זה פמוט הענף הופך לענף שמונה קנים ומדליקים נר בכל יום של השמונה.
ייתכן שאור נוסף הודלק בזמן חג החנוכה. סביר להניח שישוע נולד על ידי רוח הקודש במהלך חנוכה, מכיוון שעיתוי זה מתאים באופן מושלם לתקופת ההתעברות וההריון של אליזבת שהתרחשו כשישה חודשים לפני תקופת ההתעברות וההריון של מרים. אם כן, אז אור העולם נהגה.
לאביו של יוחנן, זכריה, ששימש ככהן שהקריב קטורת בבית המקדש, היה חזון של מלאך המבטיח לו שאשתו תלד לו בן, והסימן לטיפשותו של זכריה עצמו יאשר הבטחה זו. יש להניח שהוא נשלח הביתה בגלל אובדן דיבורו וכך היה עם אליזבת בלידתו של ג'ון והרחק מחובותיו ככומר. בלידתו של יוחנן ניבא זכריה שבנו ילך לפני אחד שייקרא "נביא עליון" ואשר "יכין את דרך ה'". זה היה "נותן אור ליושבים בחושך". לוקס1 v76 ו 79
אדם זה היה כמובן ישוע וישוע הוא אור העולם. מתאים אם הוא נולד בתחילת חג החנוכה שנקרא חג האורים.
"וזה המסר ששמענו ממנו ומודיע לכם: ה' הוא אור, ואין בו חושך כלל. אם אנו טוענים שיש לנו שיתוף איתו ובכל זאת אנו מתהלכים בחשכה, אנו משקרים ולא מביאים לידי ביטוי את האמת. אך אם אנו הולכים באור כפי שהוא באור, יש לנו התחברות זה עם זה, ודמו של ישוע בנו מטהר אותנו מכל חטא." 1 יוחנן 1 v 5 – 7
