הקריאה לבוא, חלק א'

ברכה גדולה לכל מי שצופה במצגת זו היום על המסר המרכזי של Call2Come. אני ממש נרגשת לחלוק את מה שאני עומדת לשתף, ואני מתפללת שזה ישפיע על חייך באותו אופן שבו זה השפיע על חיי מאז שאלוהים אפשר לי לראות מעבר לצעיף אל התעלומה שהיא הכלה.

אני כל כך אסירת תודה שאלוהים הציל אותי בגיל כל כך צעיר בגיל 8 בלבד. אבל אז, אפילו בגיל 10, אלוהים קרא לי להיות מיסיונר.  לאורך כל חיי, למרות כל הדברים שעשיתי והמקומות שהייתי בהם, היה חוט מתמיד שמזהה ומחבר את הכל. וזו הייתה יד אלוהים על חיי. וכך, למרות העליות והמורדות (והיו הרבה) השתדלתי למלא את הייעוד המיסיונרי לחיי. למעשה, כשאני מהרהר בדורות של אלה שהלכו לפני, אם היה זמן שאפשר היה להעביר אותי אחורה בזמן, הייתי רוצה לחשוב שהייתי חוזר לתנועה המיסיונרית של המאה ה-19.  כמו הדסון טיילור או דיוויד ליווינגסטון, שלא היו להם המותרות של טיסות או טלפונים ניידים כמו שיש לנו היום, לקחו את הסיכונים הגדולים ביותר והקריבו את הקורבן האולטימטיבי, והקריבו את חייהם למען שדה המשימה בהגעה אל האובדים.

ובכל זאת, בזמנים שבהם אנו חיים עכשיו, ועכשיו יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, יש לנו הזדמנות גדולה להגיע לעולם עבור המשיח. ולכן לא להביט לאחור, אלא לחבק את היום שבו אנו חיים, על כל הטלטלות והאתגרים שבו, כי ההזדמנות גדולה והוועדה נשארת. לכן, הבה לא נהיה מפוחדים או מבולבלים, אלא הבה נוודא שאנו מבינים מי אנחנו ומדוע אלוהים הציב אותנו כאן בזמן שבו אנו חיים. לזמן כזה אנחנו כאן.  ואנחנו מסוגלים לאמץ את המשימה שלנו ואת העתיד בביטחון, כי באלוהים תמיד יש תקווה. באלוהים, יש ודאות שהוא תמיד ותמיד יהיה על כס המלכות, ושאיכשהו, מעל הסערות, יש מטרה בסיסית שלו שנשארת. מה שאנו יכולים לכנות המטרה הנצחית של אלוהים. שעוד לפני הבריאה, לאלוהים הייתה מטרה ומטרה מסוימת בלבו. ואנו מוצאים את עצמנו בציר הזמן של אלוהים. הוא יודע את הסוף מההתחלה והוא לוקח אותנו למקום יפה. לאורך קו הזמן הזה שבו אנו נמצאים, אנו קרובים הרבה יותר לסוף מאשר להתחלה.  מבחינה נבואית יש עדיין דברים שיתגשמו, אבל הזמן קצר והסוף קרוב.  כשאני מהרהר בחיי ובתרומתי בדור הזה, יש מסר אחד מסוים ששבה את ליבי והעלה את חיי על מסלול שלעולם לא אוכל להסיט מ. זהו המסר שאחלוק איתכם כעת, והמסר המרכזי של תנועת Call2Come.

המסר החשוב ביותר, הרלוונטי והמשתמע הוא המסר של הכלה. מי הכלה ולמה היא כל כך חשובה? אני מקווה שלחלוק איתכם כמה מהמחשבות האלה היום, אם שום דבר אחר, לפחות תבינו את התשוקה שלי. אבל תקוותי היא שתתפסו גם משהו מהתשוקה לחתן ולכלה. כדי שנוכל להבין את הייעוד הגבוה ביותר שלנו ואת הזהות האמיתית ביותר שלנו במי שאנחנו במשיח, ושהמטרה שהוא ברא תמיד הייתה שהוא יחיה עם בני אדם בהקשר של קשר נישואין. אין דרך אחרת שבה אני יכול להבין את מה שפאולוס כתב, כשאמר "בעלים אוהבים את נשותיך כפי שהמשיח אהב את הכנסייה ונתן את עצמו אחריה". אנו מצטטים קטע זה לעתים קרובות בייעוץ נישואין ובסמינרים לנישואין, אבל אפילו פאולוס עצמו מתוודה שהוא לא באמת מלמד על בעל ואישה, אבל הוא משתמש בקשר הנישואין כמודל ללמד אותנו משהו שונה להבין. לתת לנו משהו שאנו יכולים לתפוס אותו, לקבל אמת גבוהה יותר, שאינה של בעל ואישה, הן של ישוע והן של קהילתו או של כלתו. למעשה, פאולוס מתאר זאת כתעלומה עמוקה. הוא אומר, אני לא מדבר על בעל ואישה, אני מדבר על ישו והכנסייה שלו. שאול מבהיר זאת היטב, ואין פירוש פרשני אחר מלבד הכלה. יוחנן המטביל אמר כשהוא רואה את החתן מגיע, השמחה היא שלי.

לאורך כל כתבי הקודש ואין לנו זמן כאן, אך אנו נראה מספר בראשית ועד לתפילה האחרונה של התגלות 22, שהכלה כלולה בין דפי כתבי הקודש. לנו ככלה יש גישה למידות החסד הגבוהות ביותר שניתן לשפוך, וההגשמה והשלמות של מלכות אלוהים באה דרך קשר הנישואין בין החתן לכלה. זה בא דרך הכלה, זה לא בא דרך הכנסייה, אבל זה בא דרך הכלה. הכלה היא הכנסייה, כן, אבל זה עניין של זהות, קבלה ושכנוע שאנחנו הכלה. התנ"ך אומר כי כבודו של הגבר הוא האישה. כבודו של ישוע הוא הכלה. הוא בוחר בשלמות כל מה שהוא, יתגשם ויחולק עם כלתו. זו תמיד הייתה כוונתו של האב. אני רוצה שלבני ישוע תהיה כלה.

חייבת להיות טרנספורמציה לפני שתהיה אינטגרציה. לפני שנוכל להתאחד איתו, עלינו להשתנות כדי להיות כמוהו, משום שהוא אינו יכול להיות מאוחד עם אף אחד מלבד מי שדומה לו, ויותר מכך, כמו חווה מתוך אדם, כעצם עצמותיו ובשר מבשרו. זה על תאימות. רק מה שבא ממנו יכול להידבק אליו בחזרה. ולכן חייב להיות תהליך טרנספורמציה כדי שנהפוך להיות כמו ישוע.

הכלה, חייה וזהותה, כל מה שהיא, יוצאים מישוע המשיח, כדי שיוכל להתאחד איתה לנצח. נאמר שמסיבה זו יעזוב אדם את בית אביו וילך ויתאחד עם אשתו. אך שוב מלמד פאולוס שישוע יעזוב את בית אביו ויבוא ויהיה מאוחד ונשוי לנו. אני מוצא את זה מדהים הרומן האלוהי הזה. הכלה היא זו שיש לה גישה לכל מה שהוא. הכלה היא זו שיש לה גישה לחדר כס המלכות של אלוהים, שם היא מוצאת את שרביט הזהב מורחב עם ההזמנה לבקש ממני כל דבר ואני אתן לך אותו אפילו עד מחצית הממלכה שלי.

ביוחנן 14 ישוע אומר שאני הולך לאב להכין לך מקום. ואז הוא ממשיך ואומר "אני הדרך האמת והחיים", ואז הוא אומר: "ואני אעשה כל מה שתבקשו בשמי, כדי שהאב יוכל להתפאר בבן.  אתם תעשו דברים אפילו גדולים יותר מאלה, אתם תעשו דברים גדולים יותר ממה שאני עשיתי". אני חושב שראינו התגשמות של המילה הנבואית הזאת במידה מסוימת, אבל יש כל כך הרבה יותר. אני מאמין שעדיין לא ראינו לגמרי את הכנסייה עושה דברים גדולים יותר ממה שישוע עשה. כן, כמובן, אנו מבורכים ומודים כל כך לאלוהים בדרך שבה הוא נע בתוך העם והכנסייה לאורך הדורות, אך בהכללה, ישנה הגשמה גדולה יותר שעדיין לא התרחשה. אומר זאת כך: כאשר הכלה מתכוננת יהיה ברור מאוד שהיא הופכת להיות בדיוק כמו החתן. אנו נדע כאשר הכלה מתכוננת מכיוון שהיא תהפוך להיות דומה יותר לחתן, ובכך תגשים את דבר הנביא הזה של ישוע, שהיא תעשה דברים אפילו גדולים יותר ממה שישוע עשה. אני מאמין שיש משיחה שעדיין לא נשפכה על פני האדמה ומהלך של אלוהים שעדיין לא נכנסנו אליו או חווינו.  למרות כל התחייה והמהלכים של אלוהים שראינו בעבר, יש אחד שעוד יבוא, והוא משיחה והשתפכות של רוח הקודש ששמורה רק לכלה. הכלה זקוקה לחתן שיעזור לה להתכונן. זו אמת עמוקה, אבל היא לא יכולה להתכונן לבד.  היא צריכה שהחתן יעזור לה.

במעשי השליחים 1 אנו לומדים כיצד ישוע בילה 40 יום עם תלמידיו ולימד אותם דברים רבים על המלכות.

מעשי השליחים 1:3 לאחר סבלו, הוא הציג את עצמו בפניהם ונתן הוכחות משכנעות רבות שהוא חי. הוא הופיע בפניהם במשך ארבעים יום ודיבר על מלכות אלוהים.

האם זה לא יהיה נפלא אם נדע מה ישוע חלק איתם. רק תארו לעצמכם קהל פרטי עם ישוע במשך 40 יום לשמוע מה יש לו לומר, שהוא עדיין לא שיתף אותם על מלכות אלוהים. אנו אכן עשויים להשתוקק למלכות האלוהים, אך המציאות היא, שמה שאנו לומדים משאלת התלמידים "אדון, האם אתה עומד להשיב את המלכות לישראל?" מצביע על כך שלמרות כל מה שישוע עשה ולימד אותם, המלכות, השלמת המלכות עדיין לא הגיעה. זה יוצר מתח, מתח נבואי, כי מלכות אלוהים נמצאת כאן עכשיו ובכל זאת היא עוד עתידה לבוא. אנחנו חיים בתקופה שבין שתי המציאויות. אומר זאת כך: מלכות אלוהים חייבת תחילה לקום בתוכה לפני שניתן יהיה לכונן אותה בלעדיה, היא חייבת להיות תחילה מציאות בתוך לבו של המאמין, לפני שהיא יכולה להפוך למציאות מלאה על פני האדמה.

בביאתו הראשונה של ישוע, הגויים עדיין לא נכללו בבריתו של אלוהים מכיוון שזו הייתה ברית שהוא כרת עם אברהם ודרכו ודרך אבות האבות, ישראל. היו אלה היהודים, ישראל שציפו למשיח וכמובן שהוא יבוא, אך לפני אותו רגע שבו עם ישראל יקבל את משיחם, היה עוד משהו שהיה צריך להשיג. הגויים היו צריכים להיכלל או להשתיל בגפן, זה היה חלק מתוכנית האב של אלוהים. תוכניתו הנצחית של אלוהים, הייתה שיחד מיהודי וגוי יהיה אדם אחד חדש עשוי מהשניים.  כפי שפאולוס מלמד באפסים 4 אנו מכירים היטב את הקטע והוא קורא כיצד ישוע נתן כמה להיות שליחים ונביאים וכן הלאה, אך הוא ממשיך לומר עד ש. "עד שנגיע כולנו לאחדות באמונה ובהכרת בן האלוהים".  אנחנו עדיין לא שם, עדיין לא כולנו מאוחדים בהכרת בן האלוהים, ומסכימים מיהו ישוע. וכך, בחסדו של אלוהים, בסבלנותו של אלוהים, באהבת אלוהים, הוא החזיק את ישראל בידיו, עד שיבוא מלוא הגויים, כדי שהם יהפכו יחד, לאדם החדש האחד.

אז באותם 40 יום לאחר תחייתו של ישוע, כאשר הוא בילה זמן בשיחה על המלכות עם תלמידיו, האין זה מדהים שלתלמידים עדיין היו שאלות, והם שאלו אותו, אדון, האם אתה עומד בזמן הזה לשקם את המלכות? אנו מכירים את תשובתו של האדון והוא אמר שזה לא בשבילך לדעת את הזמן שקבע אבי שבשמים, אלא לחכות בירושלים עד שתקבל את המתנה הובטחה ואתם תקבלו כוח ותהיו עדים בירושלים, ביהודה, שומרון ובעולם. אך במבט למטה יותר בקטע זה במעשי השליחים 1, נאמר בפסוק 9 שהוא נלקח לנגד עיניהם וענן פגע בו ממקומם. הם הביטו בריכוז אל השמים בעודו הולך, כשלפתע עמדו לידם שני גברים לבושים לבן. אנשי הגליל, למה אתם עומדים כאן ומביטים לשמיים? אותו ישוע. אותו ישוע שחי ביניכם שהאכיל אתכם ומת למענכם, אותו ישוע שנצלב על הצלב, אותו ישוע שראיתם והעדתם על עצמכם כאשר ראיתם את הצלקות בידו ולצדו אותו ישוע שני האנשים אמרו, יחזור באותו אופן שראית אותו נכנס לגן עדן. הנה היא, ההבטחה לביאתו השנייה של ישוע המשיח. הוא עדיין לא סיים. התוכנית עדיין לא מומשה בפועל. אם ישוע בא שוב, פירוש הדבר שעדיין יש משהו בתכליתו הנצחית של אלוהים שעדיין לא התגלה. מלכות אלוהים שבפנים, כן, אבל בסופו של דבר תהיה שלמות של המלכות על פני האדמה כאשר מלך החתן יבוא למלוך. והזרז, המתג, המנוף שיעביר אותנו באופן נבואי לביאת ישוע המשיח הוא כאשר הכלה הכינה את עצמה.

אני לא מאמין שאנחנו נלקחים לאיזו דרך עלומה, או באיזו דרך מסתורית סודית. הרשו לי לנסח זאת כך, אני מאמין שהכתובים מלמדים שהכלה מוכנה על פני האדמה. אני מאמין שהיא מוכנה על פני האדמה ושיש רק כלה אחת. לא כלה יהודייה וכלה גויה, אז איך אפשר להקדים את הכלה הגויה לפני הכלה היהודייה? לא, השניים יהפכו לאחד על פני האדמה, וכאשר הם יהיו מוכנים, מכיוון שהם הפכו לשלמותו המלאה של המשיח, אז הוא יבוא שוב וייקח אותה לעצמו. יש מחלוקת רבה על מה שנקרא תיאולוגיית ההחלפה. ואני לא מאמין בתיאולוגיית ההחלפה כפי שאחרים אולי מאמינים, ובכל זאת אני מאמין בתיאולוגיית ההחלפה בכך שלא יהיה יותר יהודי, אבל גם לא יהיה עדין! אז לא רק ישראל יוחלפו, אלא גם הגוי. מה זה ישראל והגויים שיוחלפו? הם מוחלפים על ידי הכלה. הללויה.

זו הכלה שהוא חוזר אליה, הכלה היא זו שמכינה את עצמה לנקודה שבה השמיים יגידו עכשיו שהכלה מוכנה.  יש משהו נבואי שמשתנה באותו זמן. אז מה שאני אומר הוא שאנחנו לא נמצאים באיזה ציר זמן אוטומטי שבו אנחנו יכולים פשוט לעשות את הדבר שלנו, בנפרד ממה שאלוהים עושה כאילו זה בסדר, זה לא בסדר. עלינו לדעת ולהבין את לבו של אלוהים ואת מה שהוא מחפש, והוא מחפש כלה לבנו!  איננו יכולים לומר: "הו, הכל בסדר מכיוון שאלוהים קבע את הזמן, וכל שעליי לעשות הוא להישאר שם מכיוון שאלוהים נועד מראש לבוא שוב". לא, יש משהו שאנחנו צריכים לעשות. משהו שאנחנו לא יכולים להיות פסיביים לגביו. משהו שאנחנו צריכים להיות פרואקטיביים בו. ומה שאנחנו צריכים לעשות כאן ועכשיו, ויש מידה של רוח הקודש ומידה של מלכותו וחסדו שזמינה לנו כאשר אנו מתאימים את עצמנו למי שאנחנו, ככלתו האהובה.

בהתגלות 22 נמצא בפסוק 17 שהרוח והכלה אומרות "בוא".  תמיד הבנתי את זה בעבר בצורה שונה מהדרך שבה אני מבין את זה עכשיו. השינוי בהבנה שלי קרה כשזיהיתי שיש בי משהו שכבר קורא לבוא. בעבר ראיתי שהקריאה הזו של הרוח והכלה, תהיה משהו שיקרה בעתיד אבל לא עכשיו. ראיתי את זה כמשהו שיקרה רק כשהכלה תכין את עצמה, כי כמו שהאמנתי בטעות, איזו כלה תקרא לבעלה לבוא עד שהיא תהיה מוכנה? אבל זיהיתי בי עוד זמן עמוק ורצון, שרציתי לקרוא לו בוא עכשיו, ואכן כבר בכיתי בוא, ואני עדיין בוכה בוא. למעשה, אני מאמין שהקריאה לבוא נמצאת בלבו של כל ילד של אלוהים, מכיוון שהרוח שבכל מאמין עוררה אותם לדעת שהם שייכים לו ושהם שלמים רק כשהם איתו, והם לא שלמים עד שהוא בא לקראתם. וכך זה משנה את הבנתנו את הכתוב הזה, שלזעוק זה לא משהו שאנחנו יכולים לדחות עד מתישהו בעתיד, אבל זה משהו שאנחנו צריכים לעשות עכשיו. למה? מכיוון שהכלה זקוקה לחתן שיעזור לה להתלבש, וכשהיא קוראת 'בוא', היא ממקמת את עצמה כך שהיא יכולה לקבל את רוח הקודש כדי לעזור לה להתלבש.

הכלה מבינה שהשלמה שלה תבוא רק דרך החתן. לכן היא לא מחפשת שום סוג אחר של הגשמה. כי אין סיפוק אחר שהיא מחפשת או משתוקקת אליו, מלבד יום חתונתה והשלמה  עם החתן. הכלה אינה יוצאת לדרך משלה, או פועלת למען שאיפותיה שלה, אלא היא יודעת שהגשמתה תגיע כאשר היא תשב לצד בעלה על כסאו כדי למלוך איתו.  הכלה יודעת שהיא זקוקה לחתן. זה המפתח שעשה את ההבדל בפרשנות שלי לאופן שבו כתבי הקודש האלה התאימו לציר הזמן של אלוהים. כי כבר לא ראיתי את זה קורה מתישהו בעתיד, אבל העיתוי של זה התהפך כשזיהיתי את הקריאה בתוך לבי שהוא יבוא ואת ההבנה שהכלה לא יכולה להתכונן עד שהיא מתחילה לבכות לבוא. כאשר הכלה בוכה היא ממקמת את עצמה באופן רוחני לפניו, והיא פותחת את ליבה ומחבקת את זהותה לגבי מי שהיא ומסכימה עם רוח הקודש מכיוון שרוח הקודש כבר אומרת בוא. היא מיישרת קו עם רוח הקודש ועם מטרתו הנצחית של אלוהים כשהיא קוראת "בוא". הללויה.

אז אני מאמין שההשתפכות הזו של רוח הקודש ששמורה רק לכלה תשתחרר. כי אנחנו אפילו לא מבקשים תחייה נוספת. אנחנו לא מבקשים עוד השתפכות של רוח הקודש, אנחנו מבקשים את החתן. תפקידה של רוח הקודש הוא להוביל אותנו, להכין אותנו ולהביאנו אל החתן. אם כן, כאשר ישוע רואה את קהילתו מתפללת עבור רוח הקודש ולא עבור תבוא, כיצד לדעתכם זה גורם לו להרגיש?  אני תוהה מה האב והבן ורוח הקודש אומרים זה לזה כאשר אנו מבקשים את רוח הקודש ולא את החתן עצמו. הבה לא נהיה אלה הקוראים לרוח הקודש מבלי להבין שתפקידה של רוח הקודש הוא להכין אותנו ולקחת אותנו להיות עם החתן. אני מאמין שזעקת לבו, התפילה שישוע משתוקק לשמוע יותר מכל תפילה אחרת, היא תפילת כלתו הקוראת לו לבוא. כי הוא החתן, וזעקת לבו יותר מכל דבר אחר, היא לא שנעשה כך או כך, אלא שנבקש ממנו לבוא. מכיוון שכאשר אנו מבקשים ממנו לבוא, פירוש הדבר הוא שהזמן קרוב לשובו. ואולי הבן יפנה אל האב עם געגועים בעיניו ויאמר: הגיע הזמן אבא, אני יכול ללכת לקחת את אשתי. ואולי האב יאמר באהבה וביודעין לבנו, לא רק עדיין בן, אבל בקרוב, הבה נשלח שוב את רוח הקודש, שהוא יביא לה את הבגדים שהיא צריכה כדי לעזור לה להתלבש! הו השמחה שהוא חייב לחוות כאשר כלתו מבקשת ממנו לבוא. וואו, אתה יכול לדמיין איך הלב שלו מזנק כשהוא רואה את הכלה שלו קוראת לו. זהו מסר ברור מהארץ לשמיים שהכלה מכינה את עצמה.

אז בואו נסכם את החלק הראשון של המסר הזה כאן ונחזור לזה בחלק 2. אז אנא וודא שאתה ממשיך בשיעור זה עם חלק 2 מכיוון שאנחנו רק באמצע הדרך והטוב ביותר עוד לפנינו.

אדון, אנו מודים לך על כל מה שאתה ועל כל מה שעשית. ואנו קוראים לכם עכשיו שתבואו. בוא אדון בתפארתך. בוא כמלך מלכי המלכים וכאדון האדונים. הו אדון, אנו קוראים לך לבוא ככלתך. מי ייתן וליבנו יהיה מחובר אליכם, בעודנו מחכים בקוצר רוח לשובכם. בשם ישוע אמן.