אהובנו היקר של אבינו המהולל שחי לנצח, יחד באחדות עם אדוננו ישוע המשיח ורוח הקודש, הבה נשמח שתקוותנו איתנה וישועתנו מובטחת. כי למרות שעדיין לא ראינו אותו שעתיד לבוא, אנו מאמינים עכשיו ונושעים, נראה אז ונשתנה.
אנו מתחילים סדרה חדשה במה שנקרא "הבשורה על פי הכלה". ישנם שני עקרונות יסוד במחקר שלנו. העיקרון הראשון הוא: כפי שהמשיח הוא, כך גם עלינו להיות. והעיקרון השני הוא שלכלה יש מוח תאגידי והיא חושבת על כל דבר מתוך חשיבה תאגידית, לא אינדיבידואלית. מכיוון שכך, היא לכן, מעצם טבעה של מי שהיא, תחשוב אחרת מהדרך שבה אנו חושבים כפרטים. אנו כה מותנים לקרוא ולפרש את כתבי הקודש מתוך הלך רוח ייחודי, וכיצד הבשורה חלה עלינו באופן אישי, אך אם ברצוננו להבין שמטרתו הנצחית של אלוהים היא שנכלול בו, וזאת על ידי היותנו הכלה המלכותית של בנו מלך החתן, אז יש חשיבות עליונה שנשנה את הדרך בה אנו חושבים. שאנחנו חושבות כמו הכלה!
אנחנו משתנים על ידי חידוש התודעה שלנו, כן, אבל כדי להפוך לכלה צריך לחדש את התודעה שלנו או אפילו לתכנת אותה מחדש עם הלך רוח של כלה או במילים אחרות שאנחנו צריכות לפתח תודעת כלה. להתרחק מחשיבה חד-פעמית בלבד, לאמץ את הטבע הגבוה יותר של זהות הכלה התאגידית שלנו ולהתחיל לחשוב כמו הכלה שאנחנו. כלומר, לא לחשוב ביחיד אלא לחשוב ברבים. לא לראות את הפרשנות והיישום של כתבי הקודש עלינו רק כפרטים, אלא איך זה חל עלינו באופן גשמי. כי זה כתוב לנו בצורה גשמית. מתוך הבנה זו של המוח התאגידי, נתבונן שוב במסר הבשורה המהותי, הפעם לא כיחידים, אלא דרך עדשת פרדיגמת הכלה, ולכן זוהי הבשורה על פי הכלה.
בפעם הקודמת, שיתפתי שכדי שהכלה תתכונן ותתכונן לנישואיה עם ישוע מלך החתן, עליה להשתתף באותם שלבים כפי שהוא השתתף בעודו על פני האדמה. כמו שלו, כך גם אנחנו חייבים להיות. הצעתי בפעם הקודמת, שהכלה חייבת להיטבל, וכמה מוזר הרעיון הזה לדרך החשיבה הרגילה שלנו. אבל במהלך המפגשים הבאים אני אפרוק את הרעיון הזה הרבה יותר ואראה איך טבילת הכלה היא דרישה מוחלטת עבורה. היא חייבת להיטבל לפני שתוכל לעשות משהו אחר. אכן, נראה שללא טבילה אין כלה, שכן כאשר הכלה נטבלת, היא שקועה במשיח, ואם היא לא נמצאת בו באופן מלא, היא אינה יכולה לבוא ממנו, ולכן אין לה שום צורה להידבק בו כמו בקשר נישואין. וואו, זה היה עמוק אבל אל דאגה נחזור למחשבה הזאת בהמשך.
על הדיון בטבילה, הנה קטע מפתח שנחזור אליו כמה פעמים.
או האם אינכם יודעים שרבים מאיתנו כפי שהוטבלו למשיח ישוע הוטבלו אל מותו? לכן נקברנו איתו באמצעות טבילה למוות, שכשם שהמשיח קם מן המתים על ידי כבוד האב, כך גם עלינו ללכת בחידושי החיים. כי אם היינו מאוחדים יחד בדמות מותו, בוודאי גם נהיה בדמות תחייתו, ביודענו זאת, שהזקן שלנו נצלב איתו, שגוף החטא עלול להיעלם, שלא נהיה עוד עבדים לחטא. כי מי שמת השתחרר מהחטא. כעת, אם נמות עם המשיח, אנו מאמינים שגם אנו נחיה איתו, בידיעה שהמשיח, לאחר שקם מן המתים, אינו מת עוד. למוות כבר אין ריבונות עליו. על המוות שהוא מת, הוא מת לחטוא אחת ולתמיד; אבל את החיים שהוא חי, הוא חי לאלוהים. כמו כן, אתם חושבים שאתם אכן מתים לחטוא, אך חיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו. רומים ו' 3-11
המילה טבילה היא תעתיק מהמילה היוונית "baptizō" ופירושה לטבול, או להיות שקוע, להתנקות על ידי טבילה. אף על פי שמילת השורש "טבילה" פירושה לטבול, המילה "טבילה" היא יותר מסתם טבילה כאירוע רגעי חד פעמי, אלא טבילה או טבילה מתמשכת עד לשינוי המצב של מה שנטבל. כפי שקורה כאשר נעמן נצטווה על ידי אלישע "לרחוץ את הירדן שבע פעמים", התנ"ך אומר במלכים ב' 5:14 "אז הוא (נעמן) ירד וטבל שבע פעמים בעברן, על פי אמר איש האלהים; ובשרו הושב כבשר של ילד קטן, והוא היה נקי". המילה הטבולה בפסוק זה, בתרגום השבעים (התרגום היווני של התנ"ך) היא המילה "טבילה".
כשפאולוס אומר שהוטבלנו למשיח, הוא אומר שטבלו אותנו או שקענו במשיח, כך שנכנסנו לגמרי למשיח, שקועים, מכוסים אפילו נסתרים במשיח. אבל אז פאולוס מפתח את המחשבה ואומר שעל ידי כך שאנו נטבלים למשיח באותו אופן אנו נטבלים או שקועים במותו. בתהליך הטבילה אנו נקברים עם המשיח למוות, כך שבדיוק כפי שישוע קם מן המתים, כך גם נחווה חיי תחייה. שימו לב כאן, שלפני החיים יש מוות, לפני האדם החדש הזקן חייב למות. פאולוס כותב שהזקן שלנו נצלב איתו, ומעיד על כך על עצמו בגל 2:20 "נצלבתי עם המשיח, ואני כבר לא חי אלא המשיח שחי בי".
אמת בסיסית זו נמצאת בלב מסר הבשורה. שישוע המשיח מושיענו מת בגלל חטאינו, נקבר ואז קם לתחייה ביום השלישי, על מנת שעל ידי האמונה בו ועבודת הגאולה של הצלב, נוכל להימחל על חטאינו ולקבל חיי נצח. אך שימו לב לאמת עדינה ועמוקה כאן: התודעה הבלתי מתחדשת תחמיץ את המעמקים האמיתיים של עבודת הצלב. התודעה הבלתי מתחדשת (זו השייכת לאדם הזקן שלנו) לא תצליח להבין את הבריאה החדשה, ובמקום זאת רק תחשוב עד כמה הם צריכים להיות אסירי תודה מכיוון שהם כבר לא עומדים בפני גינוי וכיצד ישוע מת במקומם כדי שיוכלו לחיות. הם עשויים להבין שחטאיהם נלקחו, אך הנה הנקודה שאני מעלה, שלמרות שהחטאים נלקחים, האשמה אינה ניתנת להעברה! למרות שישוע נשא את חטאי, זה לא הפך אותו לאשם. האשמה נשארת איתי, כלומר אני שלא מתחדש, ולכן הזקן לעולם לא יוכל להשתחרר ממצפון אשם. הזקן עדיין עומד מגונה. אין פלא שפאולוס כותב: "הו איש אומלל שאני! מי יגאל אותי מגוף המוות הזה?" רומים ז:24
מה אם כן של הצדקה? זה של זיכוי מפסק דין והסמכת יושר לחשבוננו? לא הזקן הוא זה שיוצא לחופשי, אלא האדם החדש שקיבל חיים. הזקן והנפש הבלתי מתחדשת ייאבקו בחטא ובאשמה כל חייהם, (למרות שנוכל לומר שהם כבר מתים), אך האדם החדש, הנפש המתחדשת לא תראה את ישוע נצלב על הצלב לבדו, אלא תראה את עצמם שם כשהוא נצלב גם, על ידי רוח הנצח אנו מסוגלים לזהות את עצמנו עם המשיח במעשה צליבתו, מוות וקבורה, אני אסביר את זה יותר בפעם הבאה, אבל כאן בואו נבין שישוע לא רק מת למעננו, הוא מת איתנו, כך שבמותו ובקבורתו הזקן עשוי להיצלב ולכן גוף החטא יימחק אחת ולתמיד, מכיוון שמי שמת שוחרר מחטא, והאשמה נהרסה במוות לנצח, הללויה!. עם תחייתו של ישוע, גם אנו גדלים לחיים חדשים, נולדים מחדש כבריאה חדשה, היכן שהישן נעלם ורואים את כל הדברים הופכים לחדשים. איזה מושיע נפלא, וישועה מפוארת, לא ישועת הזקן, אלא לידתו של החדש.
