אלוהים יקר ואבי האנושות, סלח לדרכינו המטופשות. עזור לנו להבין ולתפוס את כל מה שבראת אותנו להיות על ידי עבודתה של רוחך בתוכנו. מי ייתן ובאמת נצלב עם ישוע החתן שלנו, כך שלא נחיה עוד אלא שהוא יחיה בנו על ידי רוח הקודש. כאשר אנו מציגים את גופנו כקורבן חי, יהי רצון שנהפוך לגוף חדש על ידי חידוש תודעתנו, לגוף הכלה שהוא גוף המשיח.
הסיבה שאני מלמד את הסדרה הזו "הבשורה על פי הכלה", זהה לכל הדברים שאנחנו מלמדים ב-Call2Come. המנדט שלנו הוא לעזור להכין את הכלה, והחזון שלנו הוא שהכלה תתכונן ושהיא תקרא לחתן שלה לבוא בהסכמה עם הרוח כמו בהתג' כ"ב 17. אכן, חשוב לציין שחלק מרכזי בלימוד שלנו הוא שהקריאה לישוע לבוא אינה סוף מסע ההכנה שלנו, אלא תחילתו, מכיוון שכדי שהכלה תתכונן, עליה למקם את עצמה בזהות הכלה שלה וזה אומר להסכים עם רוח הקודש שתמיד אמרה "בוא".
עד כה, הסתכלנו על המשמעות של להיות במשיח. להיות במשיח זו התוצאה של הטבילה. וכשאני מדבר על טבילה אני מדבר על הטבילה וההכללה הרוחנית במשיח, שעבורה יש לנו את הפעולה הפיזית החיצונית של טבילת מים, אבל הדינמיקה הרוחנית היא המוקד שלנו כאן. באמצעות רוח הנצח אנו מסוגלים להיכלל במשיח, וההכרח הוא שניכלל בו לפני צליבתו, מותו וקבורתו, כדי שנוכל, בדרך כלשהי, להשתתף בצליבתו, מותו וקבורתו, ולמעשה להפוך אותו לשלנו. כי המציאות היא שאנחנו כן צריכים למות. אני צריך למות. אופיי האדמי הישן, וגוף החטא הזה, שבו אני עדיין שוכן בעודי ממתין להתלבש בצורתי השמימית, צריכים להיצלב ללא הרף עם המשיח, כדי שאני, כמו פאולוס, אוכל להתוודות "נצלבתי עם המשיח, ואני כבר לא חי אלא המשיח שחי בתוכי". גלטים 2:20 שימו לב כיצד שאול מכריז בנימת ניצחון, "אני כבר לא חי, אלא המשיח שחי בי". הו כיצד עלינו להיווכח במציאות זו, שלא נחיה עוד, אלא שהחיים שאנו חיים יהיו פועל יוצא של חיי המשיח בתוכנו, באמצעות כוחה של רוח הקודש. מכיוון שבחילופי דברים אלה, אנוכיותנו נצלבת, גאוותנו מתה, רעיונותינו, מחשבותינו, תוכניותינו ושאיפותינו נכנעים כולם על הצלב, ובמקום זאת כוח התחייה של חייו החי ופועל כעת באמצעות כל איבר בגופו, כלתו. אם זה באמת המשיח שחי בי, אז החיים שאני חי עכשיו הם החיים של הכלה. כי הכלה היא החיים שנמצאים במשיח ושבהם אתה ואני עומדים להשתתף. אומר זאת שוב, החיים שנמצאים במשיח, ובהם אתה ואני אמורים להשתתף, הם חיי הכלה. איננו נושעים כיחידים כדי להפוך לחברים בכנסייה ברחוב כלשהו, אנו נושעים באופן גשמי כגוף רוחני שהוא כלתו. היכן אם כן המקום לסכסוכים ופילוג, שסעים ודתיות? האם המשיח מפולג? האם חייו בנו מובילים אותנו לעצמאות ולבדלנות? או לאחדות ולביטוי של גוף תאגידי שמאוהב ומעדיף אחד את השני? חיי תחיית המתים הם חיי כלה, כי אלה חייו, והחיים שהוא נותן הם לכלתו.
כאשר הכלה רואה את החתן שלה על הצלב, היא חייבת לראות את עצמה שם גם איתו נצלב יחד. הכלה על הצלב! המוח התאגידי, המחשבה הכלה היא שהיא חייבת להיות במשיח באופן מוחלט וקיומי. היא חייבת להזדהות עם הצלב, להיצלב עם החתן שלה. כי היא לא כלה עד שהיא נצלבת עם המשיח, כי עד שהיא לא תיצלב איתו, היא לא יכולה לגדול איתו. זה מעלה שאלה בסיסית: איך זה שאנחנו יכולים להיצלב עם המשיח? שאול נותן לנו את התשובה כאן, כפי שאנו קוראים בטקסט המפתח שלנו מרומים 6, הפעם בהתבוננות בפסוק 11 "כמו כן גם אתם, חשבו את עצמכם למתים אכן לחטוא, אך חיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו" שימו לב להוראתו של פאולוס, שעלינו להתחשב בעצמנו. מה הפירוש של חשבון? אחד השימושים במילה חשבון הוא כמונח חשבונאי, שבו נעשה חישוב, וסכום האשראי או החיוב מוחל על חשבון. במובן זה ניתן להשתמש בו כדי "ליישב חשבונות". בחשבון הנפש אנו מיישמים את מה שנכון לחשבון שלנו. חישוב הוא תהליך של חישוב או הנמקה וניכוי. להגיע למסקנה או לשיפוט לגבי משהו לאחר שעובדות המקרה הוצגו ונשקלו. במובן זה אנו נמצאים בחוב ברוטו בגלל חטא, ואנו מכירים בחוב זה ומחילים את החוב וגזר הדין על עצמנו. עלי לציין כמובן, שיכולת זו להתחשב בחטא, היא רק בזכות חסדו של אלוהים, ולא ביוזמתנו. זה בחסדו הריבוני, באמצעות עבודתה הפנימית של רוח הקודש שבה אנו מסוגלים להבין את מצבנו, שכן "השכל הנשלט על ידי הבשר עוין את אלוהים, הוא אינו נשמע לחוקי אלוהים ואינו יכול לעשות זאת" רומים ח' 7 לכן בחשבון נפשנו עלינו ליישם את מה שנכון לחשבוננו, ושאנו מסכימים עם אמונתה והתגלותה של רוח הקודש את האמת, ומיישמים אמת זו במודע, ומכריזים על טבענו האדמי הישן שהוא מת לחטוא, ולכן לא יינתן לנו החופש לשלוט בנו עוד, שכן מי שמת שוחרר מחטא, ובמקום זאת באמצעות אמונה בלב ווידוי הפה, אנו מכריזים שאנו נעשינו חיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו, אמן!
למען הסר ספק, חשבון נפש זה אינו שכנוע מנטלי או הישג מיסטי של התודעה באיזושהי התעלות מנטלית, אלא יישום וניכוס האמת לתוך האדם הפנימי. חשבון נפש כזה מחייב שהכלי שבאמצעותו יכול להתרחש שינוי משמעותי יישאר נוכח, זמין ושומר על כוחו. זהו טבעו של הצלב. עבודתו הנצחית והמתמשכת של אלוהים. באותו זמן, ישוע ניצח לחלוטין את החטא, המוות וכל כוחו של האויב, ולעולם אין צורך לחזור על כך. אינני מציע שניסע אחורה בזמן אל הזמן והמקום של צליבתו של ישוע, דבר שיהיה טיפשי להציע ובלתי אפשרי בתחום הטבע. כיצד אם כן, הצלב נשאר נוכח וזמין היום? שכן כפי שציינתי, שיקול זה של צליבה עם המשיח אינו שכנוע מנטלי או תהליך מחשבה בלבד, אלא במובן ממשי מאוד השתתפות מילולית במה שישוע השיג על הצלב לפני 2000 שנה. בתשובה לשאלה זו, המרחב הטבעי או הנראה לעין מתקיים במסגרת הזמן הליניארי והמרחב התלת-ממדי. כאשר ישוע נצלב הוא היה ממוקם ונראה בממלכת הטבע בזמן ובמקום מסוימים, לפני 2000 שנה בגולגותא, ובממלכת הטבע איננו יכולים לחזור אחורה. אבל זה יהיה להסתכל על הצלב כמשהו שהתרחש רק בעולם הטבעי או הנראה לעין, אבל הצלב היה הרבה יותר מזה! הצלב היה עבודה מתמשכת של אלוהים. למרות שצליבתו של ישוע הייתה גלויה או גלויה בממלכת הטבע ולכן ניתן למקם אותה בזמן ובמרחב, הצלב הוא מציאות נצחית, מכיוון שאלוהים הוא נצחי. מה שהיה גלוי לעין היה רק מה שהתרחש בעולם הפיזי, וזה היה צריך לקרות בעולם הפיזי מכיוון ששם היינו שבויים בחטא, במצב של נפילה, כן פיזי, אבל מתים רוחנית בהסגת גבול ובחטא. אך הצלב לא התרחש רק במישור הפיזי הנראה לעין, אלא גם במישור הרוחני ובממד הנצחי של אלוהים. דבר אלוהים הוא נצחי ישע' מ' 8, א' פט' א' 23, תהל' י"ט 89 ומעשיו נצחיים. כפי שאומר הכותב בקהלת 3:14, "כל אשר אלוהים עושה מחזיק מעמד לנצח, לא ניתן להוסיף עליו דבר ולא לקחת ממנו דבר". ופטרוס כותב: "יום עם אלוהים הוא כאלף שנים, ואלף שנים כיום אחד" 2 חיות מחמד 3:8. אין קשר ישיר ולינארי בין זמן הנצח לזמננו או בין הממלכה הטבעית הנראית לעין לבין הממלכה הרוחנית. מה שאלוהים עושה מחזיק מעמד לנצח, ולא ניתן לקחת או להוסיף לו דבר. הצלב נשאר היום, הללויה! כן, ישוע מת על הצלב וקם לתחייה, אך בממלכת הנצח הצלב התרחש זה עתה, ויישאר בהווה הנצחי עד לחלוקה החדשה.
לכן, הצלב נשאר חזק וקיים היום כפי שהיה אז. על ידי אמונה אנו יכולים לגשת ולנכס למציאות של העולם הבלתי נראה. על ידי אמונה שניתנה כמתנה מאלוהים, אנו אכן יכולים להחשיב את עצמנו כנצלבים עם המשיח. אבל לא לעונש אלא לאדם החדש האחד, לכלה לקום עם תחיית המתים, חיים וכוח.
עד הפעם הבאה, מי ייתן ותדעו את חיי תחייתו בכם, את חיי הכלה
