בהוראתי על אחדות הכנסייה הצהרתי שכתבי הקודש מגדירים את הכנסייה מתוך הלך רוח גיאוגרפי או אזורי ולא מתוך הלך רוח דתי או עצמאי. יש רק כנסייה אחת והכנסייה הזו היא גופו והמשיח הוא ראשה. באופן אידיאלי, כנסייה צריכה להיות מזוהה על פי מיקומה ולא על פי נאמנותה הדתית או הדוקטרינרית.
אם הכנסייה הייתה נראית מנקודת מבט גיאוגרפית או אזורית וכל תא של אותה כנסייה אזורית היה עובד יחד כאחד, אז היה שיתוף בין הכנסיות של מתנות ומומחים, דבר שיועיל מאוד לגוף המשיח ככל שהוא מתקדם לקראת בגרות והשפעתו על הקהילה תועשר מאוד.
זה גם יאפשר למשרדים המשולבים להיות מוכרים ומופעלים ברחבי הכנסיות ומנהיגות אזורית תתחיל להתפתח.
בעודי חושב על ההשלכות של שינוי הלך הרוח והפרקטיקה הזה, התחלתי לחוש שאולי עלינו לשקול מחדש את משמעות המילה הנפוצה 'מנהיגות'. נראה לי שהמילה 'מנהיגות' נמצאת בשימוש בכל כך הרבה הקשרים שונים ושיש הבדל גדול בין השימוש במילה מנהיגות כאשר מתייחסים למנהיג כנסייה מקומי או כאשר משתמשים בה כמו בכותרת של ועידה על 'תכונות המנהיגות', לבין המשמעות כאשר משתמשים בה בהקשר של כנסייה אזורית.
כנס על מנהיגות מבקש ללמד על התכונות המתארות בצורה הטובה ביותר מנהיג טוב (יחיד). לעתים רחוקות מדובר בוועידה שעניינה ללמד על התפתחותה של מנהיגות אזורית במובן האפוסטולי של מנהיגות תאגידית או פיקוח.
ההבחנה הובאה אלי הביתה כאשר אלוהים ביקש ממני לשלוח נייר
כתבתי על 'הכנסייה, תפילה והתערבות' למספר כמרים וכומרים באזור שלי. ההוראות שלו היו ברורות. הייתי צריך לכתוב אותו בצורה של מכתב ולשלוח אותו ל……"הנהגת הכנסייה שלי בעיר/אזור/אזור שלכם". השלמתי את המשימה אבל גיליתי שאני לא יכול לזהות למי לשלוח אותה. מי הייתה הנהגת הכנסייה באזור שלי? הייתי מבולבל. יכולתי למצוא 'מנהיגים' אבל לא 'מנהיגות'.
הרגשתי שיש הבדל משמעותי בין 'מנהיגים' ל'מנהיגות' וביקשתי ממנו להגדיר עבורי את ההבדל הזה, כי ידעתי איכשהו שזה כל כך חשוב. נאבקתי זמן מה בתפילה.
הגדרה
ואז הוא אמר…"מנהיגים הם יחידים. מנהיגות היא תאגידית".
לאחר מכן הוא תיאר את התנאים הדרושים למנהיג כדי לעבור מלהיות מנהיג, יעיל או מסור ככל שיהיה, להיות חלק ממנהיגות של אזור או אזור. הוא אמר בפשטות כי….."מנהיגים עוברים מלהיות 'מנהיגים' ל'מנהיגות' כאשר הם מקבלים את האחריות התאגידית שלהם על השטח שנתתי להם".
וואו! זה היה כל כך ברור וגילוי כל כך עמוק. כך הוא רואה את הנהגת הכנסייה. זה היה גם טריטוריאלי וגם תאגידי!
יש כנסייה אחת בכל אזור נתון, ראש כנסייה אחד ואדון אחד, גנרל אחד של הצבא, מתכנן ראשי אחד. תפקידנו, כמנהיגים, כמרים, כמרים ובישופים בכל אזור נתון, הוא להפוך ל'אחד' זה עם זה בהנהגה, עם זהות כנסייתית גיאוגרפית ואז, יחד, לחפש את פניו עד שהוא ישתף אותנו בתוכניותיו לכיבוש שטח זה עבור ישוע!
לאחר מכן אלוהים הוביל אותי לפס' 133: "במקום שבו האחים שוכנים יחד באחדות, שם מצווה ה' את הברכה"…
שאלתי אותו מה היה חלק מ'הברכה הזו' באחרית הימים המיוחדים האלה מבחינת הנהגת טריטוריה, אם המנהיגים הם באמת אחד באחדות ובאהבה. תשובתו הייתה ראויה לציון…" חלק מה'ברכה' שלי להנהגה באחרית הימים המיוחדים האלה, היא גילוי האסטרטגיה שלי לכיבוש השטח".
ההשלכות של ראיית 'מנהיגות' בדרך זו הן עצומות. הנה כמה מהם.
1. כמרים / כמרים יחזיקו באחריותם בתחושה גדולה יותר של יראת כבוד, ענווה, אחריות ואחריות.
2. הם יחפשו אחריות הדדית ויתחילו לנוע לעבר פתיחות גדולה ופגיעות אחד עם השני.
3. החברויות שלהם יעמיקו
4. המשאבים שלהם יחולקו ויגדלו
5. התוכניות שלהם יתוכננו יחד תחת הנהגה אחת וייתמכו על ידי "הכנסייה האחת" של אותה עיר, עיר או אזור.
6. המשחה באופן אישי וגופני תגדל.
7. כתוצאה מכך תהיה תחושה של 'שמיים פתוחים' והברכה של PS 133 תתחיל לזרום עם ניסים וגילויים של רוח הקודש שלו
מעשי השליחים צ' 2 נ' 42 – 47….." הם הקדישו את עצמם ללימוד השליחים ולשיתוף, לשבירת הלחם ולתפילה. כולם התמלאו יראת כבוד לנוכח הנפלאות והאותות הרבים שעשו השליחים. כל המאמינים היו יחד והיה להם הכל במשותף. הם מכרו רכוש ורכוש כדי לתת לכל מי שהיה צריך. מדי יום המשיכו להיפגש יחד בחצרות המקדש. הם שברו לחם בבתיהם ואכלו יחד בלב שמח וכנה, היללו את אלוהים ונהנו מחסדי כל האנשים. והאדון הוסיף למספרם מדי יום את אלה שנושעו.
