כלת המשיח – זהותנו האבודה (רציונל מקראי)

כתבי מבוא: Rev 19 v 7, Rev 21 v 9-10, 1-3 and 22 v 17
Rev 19 v 7….." כי חתונת הכבש באה וכלתו הכינה את עצמה, בפשתן משובח, בהיר ונקי
התג' 21 נ' 9-10…. ואז אחד משבעת המלאכים ששבע הקערות שלהם היו מלאות בשבע המכות האחרונות בא אלי ודיבר איתי ואמר: "בוא, אני אראה לך את הכלה, אשת השה". 10 והוא נשא אותי ברוח אל הר גדול וגבוה, והראה לי את העיר הגדולה, ירושלים הקדושה, היורדת מן השמים מפני אלוהים."
Rev 21 v 1-3…. "ראיתי שמים חדשים וארץ חדשה, כי השמים הראשונים והארץ הראשונה עברו מן העולם, ולא היה עוד ים. 2 ראיתי את עיר הקודש, ירושלים החדשה, יורדת מן השמים מאלוהים, מוכנה ככלה לבושה יפה לבעלה. 3 ושמעתי קול חזק מכס המלכות אומר, "ראה! מקום משכנו של אלוהים הוא כעת בקרב בני האדם, והוא ישכון עמם. הם יהיו עמו, וה' בכבודו ובעצמו יהיה עמם ויהיה אלוהיהם".
התג' 22 נ' 17 "הרוח והכלה אומרות "בוא!"

אמונה מרכזית בנצרות היא שישו חוזר. התנ"ך אומר לנו שהוא חוזר לקחת את כנסייתו / כלתו ל'חתונת השה' וכאשר הוא חוזר הוא בא כמלך החתן. כלומר, עלינו להכין את עצמנו ו"להכין את עצמנו" ככלתו. למרבה הצער, המסר של כלת המשיח הוא אולי המסר הכי פחות נלמד בכנסייה כיום.
ובכל זאת אני מציע שהכלה היא
הנושא המרכזי של כתבי
הקודש המוקד והשיא של כל ההיסטוריה הטבעית. לכנסייה יש שתי היסטוריות: א) ההיסטוריה הטבעית או בת התמותה של הכנסייה ב) ההיסטוריה העל-טבעית או האלמותית של הכנסייה ולבסוף…..
הכלה היא הזהות האמיתית של הכנסייה הן מבחינה גשמית והן כמאמינה אינדיבידואלית.
מטרת מסר זה היא לתת רציונל מקראי לאמונה זו, אך לפני שאתחיל ברצוני לחלוק משהו מהמסע האישי שלי שהוביל לגילוי זה.
רקע ועדות
אישית לפני כמה שנים התכוננתי למשימה נוספת באפריקה. קרו שלושה דברים משמעותיים שנועדו לשנות את הכיוון והדגש של המשרד שלי.
A. כחלק מההכנה שלי נעשיתי מודע לכך שרוח הקודש מראה לי מספר דברים שהיא רוצה להדגיש בחיי המשיחיים:
מקומה של התפילה בחיי
הצורך בצדקה אישית וצדקה וקדושה בכנסייה ו……
הצורך במשיחה אישית של כוח, להטפה ולריפוי. אם אתה אוהב את 'הכוח עובד' שהוא אמר שנעשה
אבל כשהרהרתי בדברים האלה, ידעתי שהם רק היבטים של משהו אחר, הרבה יותר גדול. הם היו פאות של היהלום אבל לא היו היהלום עצמו
"מהו היהלום?" צעקתי. "מה כל העניין עם אלוהים?"
התשובה כיוונה את לבי ואת חיי לכיוון חדש לגמרי.
"זה בשביל הכלה שלי, להכין את הכלה שלי, להלביש אותה!" הייתה תשובתו. זה זעזע אותי! מי הייתה הכלה? עם זאת, אינטואיטיבית ידעתי איכשהו שהאדון מתכוון לכנסייתו.
"ספר לי עוד!" התחננתי ורוח הקודש ענתה……."קרא תהילים 45!"
פניתי אליו בשקיקה ונדהמתי לקרוא בתנ"ך שלי תחת הכותרת תהילים 45 את המילים…'שיר הכלה'. הקטע היה על הכלה!
כשמסתכלים על תהילים 45 נ' 1-13 רואים ששמונת הפסוקים הראשונים עוסקים בהוד מלכותו של מלך החתן. ואז פסוקים 9-13 הרוח מתחילה לתאר את הכלה עצמה. פסוק 13 מתאר את הכלה לבושה ב…"בגדים רקומים זהב".
שאלתי את האדון מה הם הבגדים האלה הרקומים בזהב?" והוא ענה בהוראה נוספת,
"קרא התגלויות 19 v 7…."כי חתונת השה באה וכלתו עשתה את עצמה מוכנה, בפשתן משובח, בהיר ונקי". (אלה הם המעשים הצדיקים והאדירים של הקדושים או של הכנסייה) מהדורה 9:7
בחתונה יהודית, כשהכלה הצעירה מתכוננת לחתונה שהיא לוקחת מבגדיה הישנים ונוכחת בעלמותיה, היא שוכבת באמבטיה של מים טהורים וטובלת את עצמה לגמרי, כשהדיילות שלה דוחפות בעדינות את ראשה ממש מתחת למים. כשהיא קמה היא לבושה מחדש בבגד פשתן לבן טהור שבעלה לעתיד נתן לה. אם היא הייתה כלה מלכותית כמו בפס' 45 אז הפשתן היה רקום בזהב.
'בגדים' אלה היו שניים מהנושאים המרכזיים שהעסיקו אותי כשהתכוננתי למסע השליחות, בגדי טוהר וצדק, בגדי העצמה לעבודתם האדירה של הקדושים.
וכך החל מסע של ראיית הכלה כנושא המרכזי של כל כתבי הקודש וכמוקד ותכלית הבריאה כולה. זה הצית בי תשוקה להבין יותר על הכלה – הזהות האמיתית שלנו.
עכשיו אתה צריך להבין שכנוצרי הנושא של כלת ישו היה טריטוריה לא ידועה לי לחלוטין ולרמוז שהייתי חלק ממנו…..' הכלה של ישו', היה גם מבלבל במקרה הטוב וגם במקרה הרע מטריד למדי כזכר. עכשיו הבנתי שהכלה היא מושג שקשור לזוגיות ולא למגדר.
ב) זמן מה לאחר מכן קרה הדבר השני שגרם לי לראות שהכלה היא המטרה המרכזית שלו לכל הבריאה.
הרהרתי במוזרותו של אלוהים בבחירת היהודים מכל העמים האחרים… כמו שאומרים…'כמה מוזר שאלוהים יבחר ביהודים'. עם זאת, הבנתי שאלוהים ברא או יצר את היהודים מזרעו של אברהם. הוא לא בחר בהם מתוך עמים או גזעים שכבר היו קיימים.
שאלתי אותו מדוע ברא את היהודים והוא השיב לי את אותה השאלה. עניתי בתשובה שליקטתי מהאוניברסיטה, ספרים נוצריים שקראתי ודרשות ששמעתי.
"כי אתה אל של אהבה. אהבה צריכה לבוא לידי ביטוי וחייבת להיות לה אובייקט או מיקוד לאהבתה. חייב להיות גם מאהב וגם אהוב. אתה יוצר את היהודים כעמך כדי שתוכל להרעיף עליהם את אהבתך בגלל הצורך שלך להביע אהבה". תגובתו הייתה הרסנית!
"איך אתה מעז! …… אני לא צריך כלום! יחסי האהבה ביני לבין בני ורוח הקודש מושלמים. אנחנו לא צריכים שום דבר אחר. אנחנו שלמים! לא! שום דבר שאני עושה אינו מתוך צורך אלא מתוך חסד! תמיד רציתי לחיות עם היצירה שלי. תמיד רציתי בית על פני כדור הארץ כדי שאוכל לשכון בקרב עמי ולאהוב אותם.
אבל יש סיבה הרבה יותר גדולה. יצרתי את היהודים כדי שהם והגויים המאומצים שאני קורא להם, יתגבשו למשפחה, המשפחה שלי. ואז, מתוך החברה הזו של אנשים מכל שבט ומכל גזע, הייתי יוצרת כלה לבני.
זה תמיד היה הרצון שלי לתת מתנת אהבה של כלה לבן שלי.
היא המטרה הסופית של כל היצירה שלי. היא הנושא המרכזי של כל כתבי הקודש שלי ושיאה של כל ההיסטוריה הטבעית."

1. היו אלה כמה מסעות שליחות מאוחר יותר, כאשר ניסיון שלישי הביא התגלות נוספת.
   בוקר אחד קמתי מוקדם כדי להתפלל ומיד נדמה היה שרוח הקודש מרשימה משהו עמוק ברוחי.
   "הרוח והכלה אומרות 'בואו!' ", שמעתי.
   ואז אלוהים אמר…"הרוח תמיד אמרה 'בוא!' אבל הכלה לא אומרת 'בוא!'. הבעיה היא… בכנסייה שלי יש משבר זהות. היא לא יודעת מי היא"
   חשיבותה של הזהות
   הידיעה מי אנחנו במשיח חיונית להגשמת ייעודנו מכיוון שהיא מעניקה לנו ביטחון עצמי וביטחון. היא מייצרת לב משרת וביטחון אישי.
   ביוחנן 13 נ 1-5 אנו קוראים
   "זה היה ממש לפני סעודת הפסח. ישוע ידע שהגיע הזמן שהוא יעזוב את העולם הזה וילך אל האב. לאחר שאהב את האנשים שהיו בעולם, הוא הראה כעת את מלוא מידת אהבתו. ארוחת הערב הוגשה. ישוע ידע שהאב שם את כל הדברים תחת כוחו ושהוא בא מהאל ושב לאלוהים, ולכן הוא קם מהארוחה, הסיר את בגדיו החיצוניים וכרך מגבת סביב מותניו…
   שימו לב שישו ידע…
   מי הוא היה
   מאיפה
   הוא בא לאן הוא הלך
   לאור הבנה זו ……..הוא לקח מגבת ורחץ את רגליהם.
   שימו לב היטב לנקודה זו, שהידע והביטחון שהיו לישוע לגבי זהותו שלו יצרו ביטחון ועבדות.
   גם אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו כדי להגשים את הייעוד האישי שלנו! גם לנו צריך להיות ברור מי אנחנו במשיח.
   אנו יודעים שאומצנו למשפחת אלוהים וככאלה אנו "בניו ובנותיו" שנועדו לשקף את דמותו של בנו ולהיות בעלי דנ"א שלו. אנחנו 'ישויות רוח'. אנחנו כבר לא רק בני אדם. אנחנו מזן חדש. אנחנו 'ישויות רוח' בגוף….. לא בני אדם עם רוח. יש מכנה משותף בין טבענו החדש לבין טבעם של האב, הבן ורוח הקודש'
   אנו מבינים שכל מאמין אינדיבידואלי הוא חבר בגוף המשיח, שכל זרם מקומי או כנסייה עצמאית היא חלק מכנסיית ישוע המשיח באותה עיר או אזור או אומה. יש לנו את 'הכנסיות שלנו יחד' בערים שלנו ואנו שואפים לאחדות גדולה יותר בגוף המשיח אך …..
   עם זאת, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו, והכי חשוב, חלק מהכלה היקרה של ישוע, שעבורה יום אחד הוא חוזר לקחת לחתונה.
   זו הזהות האמיתית שלנו. אנחנו לא רק בניו של אלוהים, לא רק חלק מגוף המשיח עלי אדמות, אלא נועדנו להיות כלתו הנצחית והיקרה, כלתו של מלך החתן.
   עד שלא נדע זאת ונאמץ זאת, לעולם לא נגשים את הייעוד שיש לאלוהים עבור קהילתו.
   אני מאמין שאנו נמצאים בתקופה מיוחדת מאוד בהיסטוריה של הכנסייה, עונה שבה רוח אלוהים מתחננת בפנינו, גוף המשיח, להבין מי אנחנו ולהכין את עצמנו לבואו כחתן.
   זהו מסר המדגיש כי….
   הכלה היא הסיבה לכל ההיסטוריה של הטבע.
   הכלה היא המוקד האולטימטיבי של כל הבריאה.
   והכי חשוב…….
   הכלה היא הנושא המרכזי של כל כתבי הקודש. למעשה, אני מציע שניתן לראות את כל הכתובים מנקודת המבט של הכלה ושל קשר נישואין.
   בהוראה זו אני רוצה לתת נימוק מקראי לאמירות אלה, משום שאני מודע לכך שכאשר אנו טוענים שקיבלנו 'התגלויות מאלוהים', עלינו להיות בטוחים שהתגלויות אלה תואמות את כל כתבי הקודש. כל כך… לאחר שאמרתי את שלוש ההצהרות האלה, אני רוצה כעת לראות אם ניתן להצדיק אותן לאור מה שאלוהים גרם לכך שייכתב בדברו.
   ………….oOo………….
   מעניין מאוד שהסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית בנישואין בגן בין אדם וחוה ומסתיים בהתגלות עם נישואי השה, בין ישו וכלת כנסייתו.
   התנ"ך מתחיל בבראשית א' 20ב-24 עם גן, חתן וכלה וחתונה
   "אבל לאדם לא נמצא עוזר מתאים. אם כן, אלוהים גרם לאדם לשקוע בשינה עמוקה, ובעודו ישן הוא לקח את אחת מצלעותיו של האיש והלביש אותה בבשר. אז עשה האדון את הנשים מן הצלע שהוציא מן האיש והביא אותה אליו. האיש אמר…'זוהי עצם עצמותי ובשר מבשרי. היא תיקרא נשים כי היא נלקחה ממני'. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ויתאחד עם אשתו והם יהיו לאחד…"
   מעניין שבבשורה על פי מתי ישוע מתחיל את כהונתו לשליחים בכך שהוא חושף את עצמו כאל
   החתן מתי 9:15 ישוע ענה, "איך האורחים של החתן יכולים להתאבל בזמן שהוא איתם. יגיע הזמן שבו החתן יילקח משם"'.
   ומתי מסיים את סיפור הבשורה שלו בכך שהוא קורא לשליחים לטפח אינטימיות איתו ומוכנות, כאשר הוא מספר את סיפור עשר הבתולות במתי 25
   בבשורה על פי יוחנן, כהונתו של ישוע מתחילה בחתונה בכנא (יוחנן 2) ולאחר מכן ביוחנן 3 v 29 – 30 יוחנן המטביל מציג את עצמו כחברו של החתן – האיש הטוב ביותר בחתונה הקרובה אם תרצו. "מי שיש לו את הכלה הוא החתן", אומר ג'ון.
   לפני מעצרו בגת שמנים, ביוחנן 14:2,3 הסיפור מסתיים בסעודת החתונה שהוא עורך עם תלמידיו ואשר ידועה בשם הסעודה האחרונה. זו הייתה למעשה מסיבת אירוסין!
   ביוחנן 14 ישוע אומר לתלמידיו שהוא עומד לעזוב אותם לזמן מה, וחש את חרדתם, הוא אומר בפסוקים 2 ו-3: "אל תתנו ללבכם להיות מוטרד. בטחו באלוהים. בבית אבי חדרים רבים (מספיק מקום לכולם). אם זה לא היה כך הייתי אומר לך. אני הולך להכין לך מקום… ואחזור…"
   כיום, בחתונות יהודיות, טקס הנישואין או מסיבת האירוסין הוא המקום החיוני של מחויבות ציבורית ושל קבלה או דחייה.
   ה'אשרור והחגיגה' היא סעודת החתונה שמתרחשת מאוחר יותר כאשר הבית כבר מוכן וה'שלמות' היא כאשר הם הולכים לביתם המוכן ונכנסים למיטת הנישואין של האינטימיות.
   בארוחת הנישואין או האירוסין, החתן הפוטנציאלי מציע לכלה הפוטנציאלית יין, אך אם היא מסרבת, לא ניתן לאשר את הנישואין. אם היא מסכימה, הם חולקים את הכוס יחד והחתן אומר מילים של הבטחה ומחויבות. הוא אומר… "אני חייב ללכת משם כדי להכין לך מקום, אבל אם אני אלך, אני אבוא שוב לקחת אותך להיות איתי כדי שאיפה שאני תהיה גם אתה". האין זה מה שישוע אמר לתלמידיו במהלך הסעודה האחרונה?
   מעניין לציין שהבית שהחתן היה אמור לבנות היה בדרך כלל צמוד לרכוש האב או הרחבה שלו או היה על הגג. רק האב ידע מתי זה מספיק שלם ומוכן שבנו יביא את הכלה. זכור את דברי ישוע על שובו…" רק האב יודע את השעה… אפילו לא הבן".
   משמעות הכלה בסיפור רחיצת רגלי
   התלמידים במהלך הסעודה האחרונה שאנו מציעים הייתה סעודת הנישואין, יוחנן מספר לנו ביוחנן 13 שישוע שאל אם הוא יכול לרחוץ את רגלי התלמידים.
   כחלק מההכנות לחתונה הכלה הייתה משתתפת במקווה, או אמבטיית ניקוי. מקווה היא אותה מילה המשמשת לטבילה. עד היום ביהדות הקונסרבטיבית כלה לא יכולה להינשא בלי מקווה. זה חלק חיוני מההכנה שלה. בנוכחות המשרתות שלה, הכלה לעתיד מורידה את בגדיה ומתלבשת בשמלת פשתן לבנה טהורה שהחתן שלח לה בזמן שהוא לא מכין את הכלה הביתה. במהלך היעדרותו הוא מרבה לשלוח לה מתנות כדי להזכיר לה אותו ולעזור בהכנתה. הוא עושה זאת באמצעות האיש הטוב ביותר שלו. זוהי עבורנו רוח הקודש אשר עסוקה בהכנתנו גם ככלת ישוע. למעשה, ישוע אמר שהוא ישלח לנו את רוח הקודש, "האיש הטוב ביותר" שלנו, לאחר שהוא יחזור לאביו. ישוע אמר: "הוא (רוח הקודש) יפאר אותי מכיוון שהוא ייקח ממני ויגלה לך זאת. כל הדברים שיש לאב הם שלי; לכן אמרתי שהוא לוקח משלי ויגלה לך את זה… יוחנן 16 נגד 13 -15. ו…. רוח הקודש נותנת לנו מתנות גם כן. הכלה הצעירה נכנסת לאמבטיה של מים טהורים, נשכבת ושוקעת לגמרי מתחת למים. היא אפילו פותחת את אצבעות רגליה ואצבעותיה כדי לאפשר למים לגעת ולנקות כל חלק בה. לבסוף ראשה נדחף בעדינות מתחת לרגליה. האם אתם זוכרים שכאשר ישוע ניגש לפטרוס ומבקש לרחוץ את רגליו, פטרוס מסרב וישוע אומר, "אם לא ארחץ את כולכם, לא תוכלו להיות חלק ממני?" פיטר עונה, "אז תרחץ גם את רגלי וגם את ראשי". כמה משמעותי! האם זו הייתה התחייבות הכלה של פיטר? המקווה שלו?

כעת בנקודה זו ברצוני להציע כי ישנם אוצרות נסתרים שהתגלו, בנוגע לכלת המשיח, על ידי הבנת ההקבלות בין אדם וכלתו חוה לבין זו של ישוע וכלתו, הכנסייה.
בכתבי הקודש ישוע נקרא אדם השני, אדם של בראשית הוא הראשון.
עם זאת, לפני כמה שנים הבנתי שכנסיית ישוע הייתה חוה השנייה בדיוק כפי שחוה בראשית הייתה חוה הראשונה.
אני רוצה לחקור את הרעיון הזה יותר, כי הוא מדגיש הרבה יותר את זהות הכלה שלנו, וכתוצאה מכך מעודד אותנו ברצינות רבה יותר להכין את עצמנו ככלתו לבואו של מלך החתן שלנו.
כלתו של ישו, נוצרה מצלע אדם השני
באופן מסורתי, הכנסייה לימדה כי לידתה שלה מקורה בחג השבועות כאשר רוח הקודש נפלה על התלמידים הממתינים. עם זאת, אני מציע שזו הייתה העצמת הכנסייה ושהיא נולדה על הצלב כאשר צלע אדם השני נוקבה.
בדיוק כפי שחוה הראשונה נמשכה מצלע אדם באופן דומה, יורשה לי להציע, חוה השנייה, כלתו של המשיח, נבראה גם היא מצלע אדם השני, כאשר החנית נדחפה לצדו על הצלב ודם ומים זרמו החוצה.
הדם מדבר על מחיר הרכישה, על סליחה וכפרה. מים מדברים על ניקוי, רחצה, נתינת חיים והעצמה. יש משמעות לכך ששני היסודות הללו היו נוכחים והוזכרו בכוונה על ידי רוח הקודש ביוחנן 19 v 34. אלה הם הסימנים המשמעותיים ביותר של לידה. הרשו לי להציע שהכנסייה, הכלה, חוה השנייה, לא נולדה בחג השבועות, אלא מצלע ישוע על הצלב כשהחנית חדרה לגופו. הכנסייה, הכלה, הועצמה בחג השבועות.
בסיפור שנמצא בספר בראשית, אדם הראשון הורדם וחוה הראשונה נמשכה מצלעתו… תרגום השבעים, שהוא התרגום היווני של בראשית ב' נ' 21, משתמש במילה 'פלורה'.
בדומה לכך, ישוע ויתר על רוחו ("הורדם") ואלוהים אפשר לישוע להיפתח על ידי ניתוח אלוהי כאשר החנית ניקבה אותו וכך ישוע, אדם השני, הוליד את חוה השנייה מתוך צידו.
מעניין שאותה מילה 'צדר' משמשת לתיאור הצד של ישוע ב Jn19 v 34 שם נאמר "אבל אחד החיילים ניקב את הצדר שלו ויצא דם ומים".
האישה' הייתה באדם וחלק מאדם לפני שהפכה לחוה.
מעניין לשים לב ש'האישה', שנודעה בסופו של דבר כחוה, נוצרה ביום השישי לבריאה, אך בתחילה הייתה עדיין 'באדם'.
בבראשית א' 27 נאמר: "ויברא אלהים את האדם זכר זכר נקבה". ובכל זאת היה צריך למשוך אותה ממנו. המילה 'נשים' היא משילוב של 'וו' שהוא 'מאת' ו'גבר' ….. פשוטו כמשמעו 'מתוך הגבר'.
היא גם עדיין לא הייתה 'חווה' אלא רק 'גבר'. זה עדיין המצב עד דור 3 v 20 כאשר היא נקראת חווה, כלומר "אם כל חי". לפני כן היא הייתה פשוט גברת אדם. היא הייתה אדם בצורה אחרת.
יש לזה משמעות עבורנו כמו הכנסייה / הכלה, חוה השנייה. גם אנחנו היינו במשיח, אדם השני, לפני "יסוד הארץ". חוה הייתה באדם הראשון מלפני שהפכה לאישה… חווה הייתה מאותו DNA כמו אדם. הייתה אישה באדם שהייתה אמורה להיות כלתו בדיוק כפי שהייתה אישה תאגידית 'במשיח', אתה ואני, שהייתה אמורה להיות כלתו, לפני יסוד הארץ.
חוה נולדה מאדם. נולדנו מהמשיח
חוה נולדה מאדם הראשון "בשר מבשרו ועצמותיו אם עצמותו". אך אנו, חוה השנייה, נולדים גם מישוע המשיח, מ…..אדם השני… "לא נולד מרצון האדם אלא מרצון האל" יוחנן 1 נ 13
בבראשית 3 v 20 חוה מתוארת כ"אם כל היצורים החיים"
והכתובים אומרים שהכנסייה, הכלה, חוה השנייה, היא גם אם כל מי שחי במשיח.
בגלטים 4 v 26 שאול אומר כי "ירושלים אשר למעלה היא אם כולנו". בהתגלות 21 v 27, אלה ששמותיהם כתובים בספר החיים, חיים בעיר ירושלים החדשה, כלתו של ישו….. בפס' 87 נ' 5 נאמר: "אכן על ציון ייאמר: "ההוא וההוא נולדו בה והנעלה בעצמו יקים אותה"
חוה הייתה כבודו של אדם.
חוה הייתה יפה לחלוטין. היא הייתה תענוג עיניו של אדם, התגשמות כל חלומותיו ותשוקותיו. אני יכולה לדמיין אותו כל כך מאוהב בה ומוצא הנאה כזאת רק מלהסתכל עליה. היא הייתה תהילתו של אדם. בתרגום היווני של התנ"ך משתמשים ביצירה היוונית 'דוקסו' לתיאור חווה. המילה שלנו 'דוקסולוגיה' באה ממנו. פאולוס אומר בראשונה לקור' י"א 7 שהאישה היא "תפארת האדם".
באופן דומה, הכנסייה, חוה השנייה, היא תפארתו של המשיח. בדיוק כפי שחוה הייתה כבודו של אדם, כך באותו אופן שהכתובים אומרים, הכנסייה היא תפארתו של המשיח. אנחנו הדוקסולוגיה שלו. הוא גם נהנה להביט בנו ומוצא בנו הנאה רבה. שיר השירים 6 v 5 מנסח זאת בצורה כה הולמת, כאשר המלך (ישוע) מתחנן בפני הנערה השולמית (הכנסייה / הכלה) שלא תביט בו בריכוז כה רב, הוא אומר: "הסב את עיניך ממני. הם מציפים אותי", או כפי שאומר תרגום מודרני.." אל תסתכלו עליי כך. אתה גורם לי להיחלש בברכיים".
בפרפראזה על אפ' 5 נ' 25 – 27 נאמר…" ישוע המשיח אהב את הכנסייה, את כלתו ונתן את עצמו למות למענה כדי להפוך אותה לקדושה וטהורה. הוא טיהר אותה בדמו שלו, שטף כל חטא שהיא חטאה או עתידה לבצע. הוא טיהר אותה כדי שיוכל להציג בפניו כנסייה מפוארת ….. כנסייה מלאה בתהילה שמימית. כעת היא 'ללא נקודה' בעיניו. אין עליה שום כתם. היא ללא קמטים. היא, כלתו של ישוע המשיח שאתה חלק ממנה, היא ללא רבב לחלוטין. היא קדושה כמו פניו של אלוהים עצמו והיא ללא רבב".
הכלה היא יצירת המופת של אלוהים בבריאה.
פול ב Eph 2 v 10 אומר… "אנחנו מעשה ידיו של אלוהים". עם זאת, המילה היוונית המשמשת כאן לביצוע היא 'poiema' שפירושה יצירת מופת. לאלוהים יש רק יצירת מופת אחת והיא הכלה. אנחנו הבריאה הטובה ביותר שלו. אנחנו כבודו! הכנסייה היא ישוע מכתיר תהילה שנועדה לבטא את יופיו והוד מלכותו.
אפ' 3 נ' 10 אומר…"כוונתו הייתה שעכשיו דרך הכנסייה (שהיא כלתו) יש לגלות את החוכמה המגוונת (שהיא כבודו)"
ישוע אוהב כל כך את קהילתו ומשתוקק לקחת אותה לחתונה, שכן ישוע משתוקק לאינטימיות עם כלתו. הוא משתוקק שנחזיר לו את האהבה הזו ונאהב אותו אהבה עמוקה וללא סייג. אך כדי לזכות בכלה זו היה עליו לשלם את מחיר הנדוניה, שהיה דמו ששפך על הצלב.
1Cor 6 v 20 "אתה נקנה עם מחיר. כה תפאר את אלוהים בגופך"
הראשונה לפטרוס א' 18-23
"ככל שתדע כי לא נגאלת בדברים מושחתים, ככסף וזהב, משיחת השווא שקיבלת המסורת מאבותיך; אבל עם דמו היקר של המשיח, כמו של שה ללא פגם וללא כתם."
חוה הייתה מסדר נברא חדש
התנ"ך אומר לנו שאלוהים השלים את הבריאה בשישה ימים, כולל אדם וחוה. אבל חווה נוצרה אחרת. כל דבר ביקום נברא יש מאין, ואז אדם נברא מעפר האדמה. זה היה הסדר הישן של הבריאה.
אולם, חוה לא נבראה כשאר הדברים, אלא נבראה בצלמו של אדם, מתוך גופו, בשר מבשרו" ומתוך הדנ"א שלו, להבדיל מבריאת אלוהים ישירות. היא הייתה מסדר הבריאה החדש, שנוצרה באדם הראשון ובאה 'מבשרו' בדיוק כמו שאנו בבריאה חדשה, שנוצרה במשיח לפני יסוד הארץ ונבראה בצלמו. אך כשם שהיה צריך 'להרדים את אדם' כדי שהבריאה החדשה תילקח ממנו, כך ישוע היה צריך למות ('להרדים'… ישוע תמיד התייחס למוות כאל שינה).
עם זה בחשבון, נזכרתי ביוחנן 12:2: "אלא אם כן גרגר חיטה נופל ארצה ומת, הוא נשאר 'לבד', אבל אם הוא מת הוא מייצר זרעים רבים".
כאן ישוע מתכוון לתחייתו שעוד תבוא, ושכדי להוליד הרבה 'בנים ובנות' (הזרעים הרבים – הכנסייה/הכלה) צריך גם להניח אותו באדמה כפי שהיה ולמות… בדיוק כמו שזרע צריך להיקבר כדי לייצר עוד מסוגו שלו.
מבחינה זו שילם ישוע את המחיר האולטימטיבי. אדם רק ישן, אבל ישוע למעשה מת, ולכן כשהוא קם שוב, הוא. הוא עצמו היה הפרי הראשון של גזע חדש, הגזע הכנסייתי והזרעים הרבים שייווצרו וינבטו היו גם הם של "בריאה חדשה" זו, שנועדה להיות כלתו.
כלתו הייתה צריכה להיות מאותה מהות כמוהו כדי להיות תואמת לו ולהתחתן איתו, וכדי שזה יקרה, ישוע היה צריך להקריב את חייו למענה. הנדוניה שלו הייתה דמו. מותו, חייה. זה היה אמור לעלות לו בכל. כמה הוא אהב אותנו וכמה הוא חשק בנו. כאשר ישוע מת על הצלב וצדו נוקב, חוה השנייה נוצרה 'מהמשיח' על הצלב, וכאשר הוא קם באותו בוקר של תחיית המתים, אלוהים נשם לתוכה והיא התעוררה לחיים. בנקודה זו הוא הוליד "בנים ובנות רבים לחיים ברוח" וכך נולדה הכנסייה/הכלה ….. ושמה היה 'אקלזיה'.
'בדידותו' של הבן
יש משהו כל כך משמעותי בקטע הזה ביוחנן 12 על המילים שישוע משתמש בהן כשהוא אומר… V 2…"אלא אם כן גרגר חיטה נופל ארצה ומת, הוא נשאר 'לבד'.
כשהרהרתי בכך, הבנתי שהשילוש האלוהי, באהבתם ובחוכמתם, הציב באופיים תשוקה למערכת יחסים שהשתרעה מעבר זה לזה בתוך האלוהות. ושהייתה פועמת בתוך האלוהות עצם מהותה של האלוהות, שהיא אהבה נלהבת שדרשה לאהוב ולהיות נאהב. היה גם 'אוהב' וגם 'אהוב' בלבו של האב, מכיוון שהוא מקור הכל. והוא כל כך אהב את הבן. ישוע בעת טבילתו שמע את האב אומר…"אתה בני האהוב ביותר" וביוחנן 17 v 24 ישוע התפלל "אבא, אני רוצה שאלה שנתת לי יהיו איתי במקום שבו אני נמצא ויראו את כבודי שנתת לי כי אהבת אותי"
תשוקתו של האב לבנו סיפקה את משאלת ליבו. ישוע היה אהובו של האב ויכול היה להיות כזה משום שהוא היה מקבילו. הוא היה תואם לו לחלוטין ולכן הוא היה מסוגל להיות 'אהובו', הנמען והמגשים של תשוקה זו. הוא היה זה שעליו יכול היה האב לשפוך את אהבתו.
עם זאת, לבן לא היה אף אחד תואם לו כמו האב, שגם עליו הוא יכול היה להרעיף את אהבתו. למרות שהוא אהב את האב בלהט, עדיין לא היה לו אף אחד כמקבילו. לא היה לו 'אהוב'. אז הוא נשאר לבד.
ישוע המשיח "התגלם כבשר ודם וחי בקרבנו", כך בדיוק כמו לגבי אדם הראשון "לא היה טוב לו להיות לבדו", אלוהים גזר שלאדם השני "לא טוב לו להיות לבדו". אם כן, אלוהים הכניס לבנו את היכולת לחוות 'בדידות' בתוך ישותו, בעודו ממתין שבן זוגו התואם ייווצר.
עד שהכלה "הכינה את עצמה" וזועקת "בוא אדוננו ישוע. בוא!" …. הוא נשאר הרווק 'היחיד' של גן עדן.

מסקנה
כל כך….. התחלנו בבראשית עם חתן וכלה ואנו מסיימים בהתגלות עם סעודת הנישואין של השה התג' 19:7
"נישואי השה באו ואשתו הכינה את עצמה… אמר לי: "כתוב: אשרי הנקראים לסעודת הנישואין של השה".
ארוחת חתונה זו מסמנת את סוף ההיסטוריה הטבעית שלנו כפי שאנו מכירים אותה. ההיסטוריה של הכנסייה בת התמותה מסתיימת וההיסטוריה של הכנסייה בת האלמוות מתחילה. בנקודה זו אנו 'נלקחים' לחתונה, מושלמים ומתקדשים ללא כל חטא עקרוני בנו, וכך אנו יכולים לשתף איתו פעולה בשלמותנו החדשה, כיורשים משותפים וכשותפים שווים. לאחר מכן אנו חוזרים לפלנטה ארץ כדי לשתף פעולה עם המשיח ב"אחדות" נשואה במהלך שלטון המילניום, כאשר "ממלכות העולם הזה הופכות לממלכות אלוהינו ומשיחו".
חשוב שנבין במונחים של 'זמנים ועונות' איך ייראו הימים שקדמו לאותו רגע בתולדות הטבע שבו הכלה "הכינה את עצמה".
1) זה יצוין על ידי הדגש של רוח הקודש על ישוע כמלך החתן ואלוהי החתן כפי שלא היה מעולם.
2) היא תתאפיין באחדות עמוקה בין הרוח לכלה.
"הרוח והכלה אומרות 'בואו!' מהדורה 22 v 17
שניהם יבכו את אותה בכי! אבל אנחנו עדיין לא שם! כנסיית ישוע ברחבי העולם עדיין צריכה לשמוע את המסר הזה של הכלה ולהגיב לו. שימו לב שיוחנן לא אומר "הרוח והכנסייה, או הרוח והגוף אומרים: 'בואו! אבל הרוח והכלה אומרות 'בואי!'"
2) הוא יעמוד בסימן היותו הדור החוטא ביותר ודור פושט הרגל מבחינה רגשית בהיסטוריה (דן 8 נגד 23, מתי 24 נגד 10-24, I Tim 4 v 1-3 ו 2 Tim 3 v 1-5)
"בזמן האחרון …..כאשר העבריינים הגיעו למיצוי"… דניאל 8
התגלות זו של הכלה שמורה אסטרטגית לדור האחרון כדי להעצים את הכנסייה להתגבר על הדור הנורא ביותר בהיסטוריה, חסר החוק, המפוחד, הדמוני והסוטה מינית.
…… o0o……
אני רוצה לסיים בהתייחסות לשיר השירים 1 v 1 "נשק אותי עם נשיקות פיך"
שימו לב למשמעות הפסוק. זוהי קריאה לאינטימיות… לאהבת
כלות אף אחד לא מזמין נשיקה על הפה אלא אם כן הוא רוצה לעורר רגשות עמוקים של אינטימיות. שיר השירים או שיר שלמה הוא ספר נבואי לימינו. זהו שיר החתן והכלה… הכנסייה, כלתו וישוע, מלך החתן.
זוהי זעקת רוח הקודש אלינו היום… להכיר בזהותנו האמיתית.
זוהי קריאה אלינו לזעוק יחד כגוף אחד, כי אין לו חרם אלא יש לו רק כלה אחת.
מרנתה! "בוא אדון ישוע, בוא!