כלתו היקרה והפורייה של ישוע, האם את רעבה היום? עד כה במיני-סדרה שלנו על הכלה במדבר, התחלנו בהתבוננות כיצד החתן שלנו התכונן במדבר לשירות שהיה מונח לפניו, ומיד לאחר מכן, במהלך חתונה, כבודו התגלה. לאחר מכן ראינו כיצד הכלה מוכנה באותו אופן כמו אהובה וכך גם תימשך למדבר על ידי רוח הקודש, כדי שתוכל לייפות אותה ולהתכונן ליום חתונתה. "לכן, הנה, אפתה אותה, ואביא אותה אל המדבר, ואדבר אליה ברוך." הוס ב' 14. ניחוחו של החתן הוא מור, וכך גם תייפה הכלה. בואו נקרא שוב בשיר השירים: "מי זה שיוצא מן המדבר כמו עמודי עשן, מבושם במור ולבונה, עם כל אבקות הריח של הסוחר?" SOS 3:6 החתן יוצא מן המדבר מבושם מור כמו המאהב, ולבונה כמו אלוהים. מור מתקבל על ידי חיתוך או "דימום" העץ שממנו הוא מגיע. מבעד לחתכים הנגרמים, מדמם החוצה שרף ארומטי יפהפה המשמש כניחוח מספר אחת של אהבה. לכן היום אני רוצה לראות מה היה בזמנו של אלוהים במדבר שהיה כה חיוני להכנתו כחתן. אנו יודעים שישוע הובל על ידי הרוח אל המדבר כדי להתפתות על ידי השטן, וכאשר הוא צם במשך ארבעים יום וארבעים לילה, הוא היה רעב. אז תראו מה קרה אחר כך:
כעת, כאשר הפיתוי בא אליו, הוא אמר, "אם אתה בן האלוהים, ציווה שהאבנים האלה יהפכו ללחם." אבל הוא ענה ואמר: "כתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מילה היוצאת מפי ה'. מתי ד' 3,4
שימו לב לראשונה כאן, שהמבחן היה על זהותו של ישוע כבן האלוהים. השטן משתמש בכך כבסיס להתקפה, והוא אומר, "אם אתה בן האלוהים". ישוע היה רעב, היה לו צורך פיזי, אז המאשים בא לומר: הרי אינך צריך ללכת בלי, אם אתה באמת בן האלוהים, מדוע עליך לסבול כך? למה אתה צריך להיות רעב? הכלה תעמוד בפני אותו פיתוי. אין ספק שאתם אהוביו של אלוהים, מדוע עליכם להיות רעבים או צמאים, או זקוקים לזה או לזה, בוודאי שאלוהים אוהב אתכם, הלא כן? זהו מבחן לזהותנו, ולכן השטן טמן את המלכודת ונתן את הפיתיון. עכשיו תראו מה קורה הלאה. השטן מורה לישוע "לפקוד". להפעיל את סמכותו, להשתמש במעמדו כדי ש"האבנים יהפכו ללחם". האם יש לך אבנים בחייך היום? האם מבקשים ממך לצוות על שינוי בחייך, כך שהנסיבות הפיזיות שלך ישתנו והצרכים שלך ייענו? אני דורך על בהונות אני יודע, ואל תבינו אותי לא נכון, כן, אנחנו צריכים לבקש מהאב את הצרכים שלנו, אין לנו כי אנחנו לא מבקשים, נכון? טוב, כמעט. יש עדינות, והיא נוגעת ללב.
הנה הלקח של היום: הכלה צריכה לרומם את דבר אלוהים מעל צורך, תשוקה או תשוקה אישית, ולא כאמצעי לספק אותו.
כשישוע אמר, "האדם לא יחיה על הלחם לבדו אלא על כל מילה היוצאת מפי אלוהים", הוא כיבד את הדבר באומרו שהדבר אינו דרך להשביע את רעבונו, אלא מספיק לו בלבד. באותו אופן, איננו יכולים לספק רעב רוחני באמצעות סיפוק ארצי. איננו יכולים לצמוח על ידי מתן עדיפות לצורך האנושי על פני צמיחה רוחנית. צמיחה רוחנית מתרחשת בהקשר של רעב פיזי. אם אנו מזינים את הבשר, אנו מונעים מהעצמי האמיתי שלנו את ההזדמנות להתחזק.
ניתן לראות זאת ב"קרא לזה, טען שזה בשורה" שהוא בכלל לא בשורה, או ב"תורת השפע". ללימוד כזה יש מראית עין של אמת, אבל אין לו שום קשר לכלה. איננו יכולים להשתמש בדבר או לצטט את הכתובים כנוסחה כלשהי להצלחה או לגמול. לעשות דבר כזה פירושו לבזות את המילה, על ידי הצבת הרצון האנושי מעליה, או להפוך את הדבר למשרת לתיאבון שלנו. זה לא יכול להיות. יש צום כלות, וזה שונה. צום הכלה הוא צום של געגוע ותשוקה. התכחשות לעצמי, והצבת תלות במי שהוא המילה. הוא אינו מביט לאחור, או צם לכל מטרה אחרת, אלא מעשה מכוון של ציפייה ליום בואו של החתן. על ידי צום כזה, הכלה מיישרת את ליבה עם שלו, וחווה את "האהבה שמתעוררת עמוק בתוכה". יש רק דרך אחת עבור הכלה, והיא דרך המדבר במסע של אינטימיות, שם היא לומדת שהאחד שהוא המילה, הופך להיות מספיק, ושם תאוות הבשר וכל התשוקות הארציות נאכלות על ידי תשוקתו הכמהה של אחד שהוא גדול יותר.
מייק @call2come
