השיר האחרון שהוקלט עבורנו בתנ"ך נמצא בהתגלות 19. זהו פקק ההצגה הגדול, הפינאלה, יצירת המופת שעד לנקודה זו מעולם לא ניתן היה לשיר, מכיוון שבעבודה של תוכניתו הנצחית של אלוהים נותרו רק כמה עמודים אחרונים להפך. אבל יבוא זמן, שבו ההיסטוריה תגיע לשיאה, כמו הפרק האחרון של ספר טוב, שבו הכל מתחבר בסוף מפואר שבו הנבלים נתפסים והגיבור כובש את הכל. כאן אנחנו מוצאים את השיר האחרון, כי הוא מגשר על הפער בין הישן לחדש, והמפתח שלו הוא 'אלויה'
האלויה הראשונה היא בפסוק 1 שבו נאמר: "אחרי הדברים האלה שמעתי קול גדול של המון גדול בשמים, שאמר: "אלויה! הישועה והתפארת והכבוד והכוח שייכים לאדון אלוהינו!" עבורי ההמון הזה מייצג את אלה שנושעו מכל העמים, השבטים, העמים והלשונות. יש לנו כאן הצצה מוקדמת לכלה, שעדיין לא נחשפה במלואה אבל השבחים שלה קולניים וצוהלים. יוחנן מתייחס להמונים אלה קודם לכן בהתג' 9,10 שגם הם אומרים: "הישועה שייכת לאלוהינו היושב על כס המלכות, ולשה!" שיר ההלל שלה ממשיך בפסוקים 2 ו-3 ואומר: "כי אמת וצדיקים הם משפטיו, כי הוא שפט את הארלוט הגדול אשר השחית את הארץ בזנותה; והוא נקם בה את דם עבדיו שנשפך על ידה. שוב אמרו: "אלויה! העשן שלה עולה לנצח נצחים!" ה'אלויה' השנייה חוגגת את נפילת בבל כפי שנאמר קודם לכן בפרק י"ח 20: "שמחו עליה, אתם שמים! שמחו, אתם אנשי אלוהים! שמחו, שליחים ונביאים! כי אלוהים שפט אותה במשפט שהיא הטילה עליך". כמו בפרק ז' 12, כך גם כאן בפרק י"ט, אנו מוצאים שהכלה הממתינה היא זו שמובילה את מקהלת הללויה, אשר לאחר מכן מאושרת עם ה'אלויה' השלישית בפסוק 4: "ועשרים וארבעה זקנים וארבעת היצורים החיים נפלו ועבדו את אלוהים אשר ישב על כסא המלכות ואמר: אמן! אלויה!'" כל השבח הזה מגיע לשיא גדול ול'אלויה' רביעית בפסוקים 6 ו-7. בפסוק 6 נאמר: "ושמעתי, כביכול, קול המון גדול, כקול מים רבים וכקול רעם אדיר, לאמר: אלויה! כי האדון אלוהים כל יכול מולך!" כאן יש לנו גם המון גדול הדומה לאלה שבפסוק 1, רק שכאן ניתנת לנו הגדרה שלהם בפסוק הקודם המתאר אותם כ"כל עבדיו ויראים ממנו, קטנים וגדולים כאחד". כמו בניית שיר במקהלה, כאשר סוף סוף בפזמון האחרון, כל החברים מתאחדים כדי להביא ביטוי אחיד בווליום הגבוה ביותר האפשרי, כך עכשיו הגיע הזמן שכל עבדי אלוהים, קטנים וגדולים כאחד, ישתתפו. הוי כיצד השתוקקו המלאכים לרגע הזה, לאחר ששירתו את האל הכול יכול לאורך הדורות, לאחר שהיו משרתיו וביצעו את פקודותיו, לאחר שראו את השטן ושליש ממספרם נופלים כברק, צריכים להצטרף כעת למקהלה עם הביטוי האולטימטיבי של השבח הנעלה ביותר באומרם: "אלויה! כי האדון אלוהים כל יכול מולך!"
אין זה מקרה שהמילה המאחדת והחוזרת 'הללויה' מועתקת מהשפה העברית ומשמעותה "השבח לה'". אלויה נמצאת רק ארבע פעמים בברית החדשה וכל התרחשות נמצאת כאן. זוהי שפת השבח של ישראל, והשמיים והארץ יתאחדו כדי לשיר את שירת ה' שלה כאשר היא סוף סוף תבוא אל ישועתה וייעודה. לכן השורה האחרונה של השיר הנפלא הזה מסתיימת במילים אלה בפסוק 7: "הבה נשמח ונשמח וניתן לו כבוד, כי נישואי השה באו, ואשתו הכינה את עצמה".
