מכיוון שהקטע בראשונה לתהס 13-18: 4 הוא הקטע המרכזי שמלמד על ההילקחות ומשמש הן את ההשקפה שלפני הצרה והן את ההשקפה שאינה לפני הצרה, כדאי להקדיש מעט זמן לעכל את מה שפאולוס מלמד ומדוע. הראשונה לתהס 4:13 נותנת לנו את התשובה לשאלת ה'למה', שכן הוא כותב: אבל אני לא רוצה שתהיו בורים, אחים, לגבי אלה שנרדמו, פן תצטערו כמו אחרים שאין להם תקווה. כאן אנו רואים את הסיבה לכך שפאולוס כותב את קטע ההילקחות, מכיוון שהוא אינו רוצה שהתסלוניקים יהיו בורים לגבי אלה שנרדמו, אחרת, כותב פאולוס, הם יהיו עצובים כמו אלה שאין להם תקווה. כוונתו של שאול היא להתמודד עם בורותם על ידי כך שהוא מלמד אותם את מה שהם אינם בטוחים בו, כדי שלא יצטערו, להיפך, הוא רוצה להרגיע אותם, פסוק 18 אומר "לכן נחמו איש את רעהו במילים האלה". באילו מילים פאולוס מתכוון שהם ינחם זה את זה? אנו יכולים להבחין מדוע היו התסלוניקים מוטרדים, כאשר אנו קוראים את מה שפאולוס כתב: 14 כי אם נאמין שישוע מת וקם לתחייה, אף על פי כן אלוהים יביא עמו את אלה שישנים בישוע. התסלוניקים דאגו לאלה שמתו: האם הם יקומו לתחייה והאם יראו אותם שוב? זה היה על הכמיהה שלהם להיות ביחד. לכן שאול כותב כפי שהוא כותב, הוא אומר, אנחנו נתאסף יחד איתם. זוהי ההבטחה שפאולוס מנחם את התסלוניקים ואותנו, כי זו גם תקוותנו, שנראה שוב את יקירינו, אלה שהלכו לפנינו וכעת ישנים באדון יקומו ונאסף יחד איתם לפגוש את אלוהים באוויר. וואו איזה יום נפלא זה יהיה, איזה ניצחון מפואר. כי אם נאמין שישוע מת וקם לתחייה, האם לא נאמין גם שאלה שנמצאים בו, אך ישנים, יקומו גם הם? אך יותר מכך: אלה שאתם משתוקקים להתאחד איתם ישובו עם אלוהים כשהוא יבוא. בנקודה זו, כמובן, יהיו אלה נשמותיהם שעזבו יבואו עם ישוע כדי לקבל את גופם החדש והמהולל בתחייה הממשמשת ובאה. שאול ממשיך בפסוק 15: 'על כן אנו אומרים לכם בדבר ה', כי אנו החיים [ו]נשארים עד ביאת האדון לא נקדים בשום אופן את הישנים'. השימוש של פאולוס בביטוי 'בדבר אלוהים' הוא מודגש להפליא. הוא אומר, אלה לא המילים שלי, אני לא המצאתי את זה, זה מה שאלוהים אמר, וזה דברו אליך, לא שלי, שאנחנו החיים עד בואו של אלוהים בשום אופן לא נקדים את אלה שישנים. 'בשום פנים ואופן' גם שם דגש מיוחד על נקודה זו, במילים אחרות: בשום אופן לא יקומו המתים במשיח ראשונים, ההילקחות באה לאחר תחיית המתים ולא לפני כן. האם שמתם לב למשהו נוסף כאן בפסוק 15? פאולוס כותב את דבר האדון כך: "אנו החיים ונשארים עד ביאת האדון" פאולוס הבין שאלה החיים יישארו עד בואו של אלוהים, הם לא יילקחו לפני הזמן הזה, אלא יישארו עד שהוא יבוא. זהו אם כן הסמן היסודי הבא שלנו: תחיית המתים/ההתקרבות אינה מתרחשת עד בואו של אלוהים. הבה נמשיך לקרוא את שאר הקטע 16 כי האדון עצמו ירד מן השמים בצעקה, בקולו של ארכי-מלאך, ובחצוצרה של אלוהים. והמתים במשיח יקומו ראשונים. 17 אז אנו, החיים [ו]הנותרים, נילכד יחד איתם בעננים לפגוש את אלוהים באוויר.
מכיוון שאנו יודעים כעת שתחיית המתים/ההתקרבות מתרחשת כאשר אלוהים חוזר, אם הייתה דרך לשים סמן כרונולוגי מתי עשוי להיות אותו יום, אז השלמנו למפות את שלבי ההתלקחות והצלחנו לעגן אותה לאירוע ספציפי שניתן למדוד. ללא מיפוי כזה אנו נותרים עם פרספקטיבה קרובה של "המשיח יכול לחזור בכל עת", או עם תיאוריית ההילקחות הסודית. אם כן, האם יש דרך להצמיד את "ביאת האדון" הזו שפאולוס כותב עליה בראשונה לת'ס 4 לאירוע אחר שממקם אותה בבטחה על ציר הזמן שלנו? לצערי, נגמר לנו הזמן להיום, אז זה המקום שאליו נמשיך מהפעם הבאה.
