מתי 24:29-31 29 "מיד לאחר הצרה של הימים ההם השמש תחשיך, והירח לא ייתן את אורו, והכוכבים יפלו מן השמים, וכוחות השמים יזדעזעו. 30 אז יופיע בשמים האות של בר האנוש, ואז כל שבטי הארץ יתאבלו, והם יראו את בר האנוש בא על ענני השמים בעוצמה ובכבוד רב. 31 והוא ישלח את מלאכיו בקריאת חצוצרה רמה, והם יאספו את נבחריו מארבע רוחות, מקצה השמים לקצה השני."
היום אני רוצה שנעצור ונחשוב לרגע על המשמעות האמיתית של אימוץ נקודת מבט כלתית בענייני אחרית הימים. אנו יודעים מההיסטוריה של הכנסייה, שהיו הרבה מחלוקות וחילוקי דעות בענייני העתיד, לפעמים אגרסיביים אפילו הובילו לפילוג דתי בתוך גוף המשיח. האם זו הייתה אי פעם כוונתו של אלוהים להשאיר אותנו במבוכה לגבי דברים כאלה, האם הוא לא תמיד היה ברור בתורתו? אפילו כאשר משתמשים במשלים כך ש"הם אולי שומעים אי פעם אבל לעולם לא מבינים" לוקס 8:10 הוא היה מסביר את המשמעות לתלמידיו, וכותבי הבשורה היו נותנים לנו את הפרשנות. הבעיה סביב מתי 24 לעולם לא תתעורר אם אלוהים לא ישתמש במונח 'הנבחר' כפי שהוא עושה בפסוק 31: "והוא ישלח את מלאכיו בקריאת חצוצרה חזקה, והם יאספו את נבחריו מארבע הרוחות, מקצה אחד של השמים לקצה השני". אם רק אלוהים היה אומר 'המלאכים יאספו את שבטי ישראל', לא היה ספק למה הוא התכוון. באופן דומה, אם הוא היה אומר 'המלאכים יאספו את הכנסייה', גם אנחנו היינו ברורים. הוויכוח תלוי בזיהוי למי התכוון ישוע כשאמר את הנבחר. אין לנו תיעוד של התלמידים ששאלו את ישוע על כך, אני חושד מאוד שהם ידעו בדיוק מי היו הנבחרים. המילה היוונית לנבחר היא 'eklektos' (ek-lek-tos) ופירושה 'נבחר על ידי אלוהים'. אין ספק שלא חסרים פסוקים בתנ"ך המתייחסים לישראל כאל הנבחר (או הנבחר) של אלוהים. לדוגמה:
דברים ז:6 כי אתה עם קדוש לה' אלוהיך. הוא בחר בכם להיות עמו, המוערך מעל כל האחרים על פני האדמה.
תהלים קל"ה:4 כי אלוהים בחר ביעקב לעצמו, ישראל כרכושו.
פסוקים אלה ורבים אומרים לנו שישראל הם נבחרי האלוהים, יתר על כן, שאול כותב ברומים י"א 1 אני שואל, אם כן, האם אלוהים דחה את עמו? בשום פנים ואופן! כי אני עצמי בן ישראל, צאצא של אברהם, בן שבט בנימין. 2 אלוהים לא דחה את עמו שהכיר.
מה עלינו לעשות מזה? התשובה מגיעה כאשר אנו מבינים שהנבחרת היא הכלה! אילו ישוע היה אומר "המלאכים יאספו את ישראל" או "המלאכים עם יאספו את הכנסייה", היינו מתייחסים לכך כאל הדדיות כפי שאנו עושים היום, ומתווכחים בהתאם לשאלה אם אנו "לפני השבט" או "פוסט-השבט", שהנבחר יהיה או ישראל או הכנסייה, אך לא שניהם. כאילו היו שתי תוכניות ישועה, אחת לישראל ואחת לכנסייה, שתי בריתות, אחת לישראל ואחת לכנסייה, או אפילו שני נבחרים או שני עמים נבחרים עם שני מפגשים שונים. אבל זה לא נכון. היה ויהיה אי פעם רק עם נבחר אחד, נבחר אחד וברית אחת. הייתה ותהיה אי פעם רק תוכנית ישועה אחת ליהודים ולגויים כאחד. הנפש הכלה לא יכולה להפריד בין יהודי לגוי, היא נרפאה במשיח לחשוב מנקודת מבט של אדם אחד חדש. כשאנחנו לוקחים צד, אנחנו לא רואים כמו שהכלה צריכה לראות. היא משתנה באופן בלתי נמנע לחשוב אחרת, לחשוב כמו שהחתן שלה חושב ולראות איך הוא רואה, ומה שהוא רואה זו הכלה שלו. כל ההבטחות שהכנסייה קיבלה הגיעו אליה באמצעות הברית שאלוהים כרת עם ישראל, הברית החדשה נכרתה עם ישראל (ראה נשיכה מהירה 19), כל ברכה שיש לנו היא רק בגלל שהושתלנו בעץ הזית. הבטחת הישועה, כי משיח ניתנה לישראל, ההבטחה להיאסף ניתנה לישראל, איזו הבטחה אלוהים אי פעם נתן בנפרד לכנסייה כדי שהיא תילקח באופן שיקרע אותה מהעץ. יש לו תוכנית אחת של ישועה, תחייה אחת של צדיקים, והתכנסות אחת של הנבחר, כלתו! עכשיו, כשאנחנו מגרדים, האם עלינו להיקרע ולהשאיר את הכלה על פני האדמה? בשום פנים ואופן, אנחנו לא הכלה בפני עצמנו, אלא ביחד מבחינה גשמית. כשהוא בא לקחת את כלתו, הוא לא ייקח אותה חבר אחד בכל פעם, אלא כמכלול. עכשיו העליתי כמה נקודות די רדיקליות, אז הרשו לי לגבות זאת בפסוק שנמצא במתי 22. אני בטוח שתזכרו את משל משתה החתונה, כאשר המתחזה נזרק החוצה כי לא לבש את בגדי החתונה, ובכן ישוע סיים את תורתו בפסוק 14 באומרו "כי רבים נקראים, אך מעטים נבחרים". ומה הייתה המילה לנבחר? זו בדיוק אותה מילה כמו הנבחר.
