השאלה שאנו שואלים כעת במחקרינו אינה האם חרון אפו של אלוהים שמור ליום האדון (שכן בנשיכה מהירה 41 כבר ראינו שכך הדבר), אלא כיצד החותמות, החצוצרות והקערות משתלבים בתמונה. זוהי נקודת מחלוקת וקושי גדול. שתי העמדות העיקריות על זה הן או ששלושת הרצפים הם פרוגרסיביים, כלומר החותמות ואחריו החצוצרות שאחריהן הקערות, רצף אחד אחרי השני, או ששלושת הרצפים הם בו זמנית, כלומר החותם הראשון, החצוצרה הראשונה והקערה הראשונה מתרחשות בו זמנית, ואז החותם השני, חצוצרה וקערה מתרחשות וכן הלאה. ברור ששניהם לא יכולים להיות נכונים, אז מי מהם צודק, או שיש אפשרות אחרת? אני מאמין שיש. מה שהצעתי עד כה הוא שהחותם השישי והחצוצרה השביעית יתכנסו באותה נקודה, יום האדון, שבו נאספים הנבחרים, אך אינני תומך בכך שגם הקערות יתכנסו באותו יום.
ההשקפה הפרוגרסיבית הייתה אומרת, 'היי, רגע, רצף שבע החצוצרות מתחיל רק בהתגלות 8:2 שזה אחרי החותם השביעי בהתגלות 8:1'. מכיוון שהשקפת הכלות שאני מציג כאן חייבת לעמוד למבחן, אני אענה כאן על ההסתייגות הזאת. התג' ח:1,2 [LEB] וכאשר הוא פתח את החותם השביעי, הייתה דממה בשמים במשך כחצי שעה. 2 וראיתי את שבעת המלאכים העומדים לפני ה', ושבע חצוצרות ניתנו להם. אמנם, ההתייחסות לשבע החצוצרות נעשית לאחר ההתייחסות לחותם השביעי, שאם היינו רואים את ספר ההתגלות כליניארי לחלוטין בכרונולוגיה של האירועים שהוא מתאר, אז כן, היינו צריכים לקבל שרצף החצוצרות מתחיל רק אחרי החותם השביעי. הבעיה עם גישה זו היא שספר ההתגלות הוא נושא ולא תמיד ממקם את הנושאים או האירועים הללו בסדר כרונולוגי אלא באופן שבו יוחנן קיבל אותם, או לפחות בסדר שבו הוא כתב אותם. דוגמה לכך היא התג' ז' 14 נ.ק.י.ו – 14 ואמרתי לו, "אדוני, אתה יודע". אז הוא אמר לי, "אלה הם אלה שיוצאים מהצרה הגדולה, רחצו את גלימותיהם והפכו אותן לבנות בדם השה. אבל הופעתם של הדרקון, החיה ונביא השקר שגורמים לשלוש וחצי שנים של צרה גדולה נגד הנבחר לא מופיעה עד התג' 12 ו-13. סוג זה של סמיכות אופייני להתגלות, בגלל מורכבות החזון שיוחנן קיבל, אין דרך פשוטה לכתוב הכל, מלבד הדרך בה הוא הורה. ספר ההתגלות מכיל נקודות מבט ופרספקטיבות מאקרו ומיקרו, המתקרבות לעיתים לפרטים ספציפיים, בעוד שבאחרות מתרחקות כדי לתת את התמונה הגדולה, כמו מהדורה 12 המכסה מסגרת זמן גדולה בהרבה, שחלקה היסטורי עם דימויי לידתו ועלייתו של ישו כאדם-ילד שנחטף לגן עדן. לכן, כאשר קוראים את התג' ח' 1,2 הנותן את החותם השביעי בפסוק 1, ואת תחילת שבע החצוצרות בפסוק 2, אין זה מספיק להניח שרק משום שההתייחסות לחצוצרות באה לאחר ההתייחסות לחותם השביעי, הן חייבות להיות זו אחר זו מבחינה כרונולוגית. זהו עיקרון מפתח בארגז הכלים של "התלמיד הטוב של המילה" שלנו: שכל רצף או נושא נפרד שניתן ליוחנן הוא כרונולוגי בפני עצמו, למשל, ברצף שבעת החותמות, חותם אחד ואחריו חותם שני וכן הלאה, אך כאשר מנסים למיין את הרצפים והנושאים יחד באופן כרונולוגי, ההתייחסות לכתובים אינה צריכה להיות השיקול היחיד. לדוגמה, אם התבקשתם לתאר שלוש חתונות שהתקיימו כולן אתמול, הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לתאר אותן אחת אחרי השנייה, אבל זה לא אומר שהן היו ברצף. התג' ח' 1 ו-2 מחוברים דקדוקית על ידי השימוש במילה 'וגם'. 'וראיתי את שבעת המלאכים אשר נתנו להם שבע חצוצרות'. השימוש במילה 'וגם' אין פירושו שמה שמתואר בפסוק 2 נובע מכך שבפסוק 1. אחרת איך יכול יוחנן להציג את רצף שבע החצוצרה? בשום מקום בהתגלות הוא לא מנסה ללמד, או להתנצל על מה שהוא עד, אלא הוא פשוט מתעד כפי שהורו לו. השימוש במילה 'וגם' מקובל לחלוטין במקרה זה כתחילתו של רצף חדש. המילה 'וגם' ביוונית יכולה להתפרש 'גם', ובמקרה כזה יכלו המתרגמים לכתוב 'ראיתי גם שבעה מלאכים שניתנו להם שבע חצוצרות'. לסיכום, אם כן, העובדה שהדברים צריכים להיכתב ברצף, אין פירושה שהאירועים עצמם הם בהכרח מתקדמים. לכן, עצם העובדה שההתייחסות הראשונה לשבע החצוצרות בהתג' ח' 2 באה אחרי החותם השביעי בהתג' ח' 1 אינה מפריכה את הטענה שהחותם השישי והחצוצרה השביעית נפגשים ביום ה', אלא היא הכרח ספרותי כאשר מתארים אירועים מרובים, שאחד חייב ללכת אחרי השני בטקסט.
