במסענו לקבוע היכן רצפי החותמות, החצוצרות והקערות משתלבים בסיפור אחרית הימים, הנחתי סמן כרונולוגי חשוב בקביעה שהחותם השישי והחצוצרה השביעית נפגשים ביום האדון, כאשר ישוע בא כבן האדם לאסוף את נבחריו כמו במתי 24. הצעתי בנשיכה מהירה 41 שחרון אפו של אלוהים עדיין לא ישתחרר עד לנקודה זו. הסיבה לכך היא שחרון אפו של אלוהים שמור עד לאחר ההילקחות ויישפך בשבע הקערות. עסקנו בהתנגדויות לעמדה זו כבר מההשקפה הפרוגרסיבית ב-Quick Bite 42, אך כעת עלינו להגיב לאתגרים מההשקפה הסימולטנית, המאמינה שרצף החותמות, החצוצרות והקערות מקבילים או אפילו מתארים את אותו אירוע, אך מנקודת מבט שונה, אם כך היה, אז הקערות לא היו עוקבות אחר החצוצרות. המבט הסימולטני משווה את הפרטים המתוארים בשלושת הרצפים ומתבונן בדמיון ביניהם. לדוגמה, החצוצרה הראשונה והקערה הראשונה מתייחסות שתיהן לאדמה (התג' ח' 7, ט"ז 2), החצוצרה השנייה והקערה השנייה מתייחסות לים (התג' ח' 8, 9, ט"ז 3), החצוצרה והקערה השלישית מתייחסות לנהרות ומעיינות (התג' ח' 10, 11, ט"ז 4), והחצוצרה הרביעית והקערה הרביעיות מתייחסות שתיהן לשמש (התג' ח' 12, ט"ז 8,9). כעת, בעוד שניתן להבחין בבירור בקווי הדמיון, הדמיון אינו מספיק כדי לטעון שהם התרחשו באותו זמן או שהם אכן אותו אירוע. דוגמה המערערת את אמינות הראייה הבו-זמנית היא השוואת רעידת האדמה המוזכרת בכל שלושת הרצפים, כלומר החותם השישי, החצוצרה השביעית והקערה השביעית. הקשיבו היטב לתיאור רעידת האדמה בכל אחת מהן.
התג' ו' 12-14 נ.ק.י.ו – 12 הסתכלתי כשהוא פתח את החותם השישי, והנה, היתה רעידת אדמה גדולה; והשמש נעשתה שחורה כשק של שיער, והירח נעשה כמו דם. 13 וכוכבי השמים נפלו ארצה, כעץ תאנה המפיל את תאניו המאוחרות כאשר רוח חזקה מטלטלת אותו. 14 ואז נסוגו השמים כמגילה כאשר הם מגולגלים כלפי מעלה, וכל הר ואי הוזז ממקומו.
לאחר החצוצרה השביעית אנו קוראים התג' י"א 19 נ.ק.י.ו – 19 אז נפתח מקדש אלוהים בשמים, וארון בריתו נראה במקדשו. והיו ברקים, רעשים, רעמים, רעידת אדמה וברד גדול.
ואז בהתג' ט"ז 17-20 נ.ק.י.ו – 17 המלאך השביעי שפך את קערתו לאוויר, וקול רם יצא ממקדש השמים, מכס המלכות, ואמר, "זה נעשה!" 18 והיו קולות ורעמים וברקים; והייתה רעידת אדמה גדולה, רעידת אדמה כל כך חזקה וגדולה שלא התרחשה מאז שבני האדם היו על פני האדמה. 19 עתה חולקה העיר הגדולה לשלושה חלקים, וערי העמים נפלו. ובבל הגדולה נזכרה לפני אלוהים, לתת לה את היין של עזות חרון אפו. 20 אז ברחו כל האיים, וההרים לא נמצאו.
בכל רצף תהיה רעידת אדמה. ומכיוון שההרס שייגרם יהיה כה גדול, במיוחד עם רעידות האדמה של החותם השישי והשביעי, המבט הסימולטני רואה זאת כאותו אירוע, שכן נזק קולוסאלי כזה יכול לקרות רק פעם אחת. הטיעון הולך כך: "אם רעידת האדמה השישית גורמת להסרת כל הר ואי, אז זה תהליך סופי ובלתי חוזר. רעידת האדמה בהתגלות 16:20, המתעדת כל אי לברוח וכל הר שלא נמצא, חייבת אפוא לתאר את אותו אירוע". על פניו, נראה שזו נקודה טובה. עם זאת, כמו תמיד, בואו נחזור לטקסט ונראה מה הוא בעצם אומר ומה הוא לא. הנה רעידת האדמה השישית שוב בהתג' ו' 14: "אז נסוגו השמים כמגילה כאשר הם מגולגלים, וכל הר ואי הוזזו ממקומם". המילה היוונית ל'זז' היא kinéō (ke-neh-o) ופירושה להיות זז, להניע, להסיר. זה גם אומר: לרגש, להפריע, לזרוק למהומה, או לכשכש. לכשכש פירושו לרעוד קדימה ואחורה כמו בכלב שמכשכש בזנבו. מילה זו kinéō (ke-neh-o) משמשת לתיאור המהומות של האפסים נגד פאולוס, הטפה במעשי השליחים 21:30, אשר אומר: "וכל העיר הפריעה", תרגומים אחרים, "כל העיר היתה מזועזעת" או "אז כל העיר התעוררה". אני מציע שמה שמתאר התג' ו' 14 בחותם השישי אינו היעלמות או הסרה, אלא רעידת הרים כפי שניתן היה לצפות ברעידת אדמה, אבל מה שהוא לא מתאר הוא היעלמות מוחלטת כמו ברעידת האדמה בזמן הקערה השביעית בהתג' ט"ז 20 שאומרת "אז כל אי ברח, וההרים לא נמצאו". אגב, המילה 'ברח' ביוונית פירושה 'לברוח בבטחה מתוך סכנה, להתרחק ממשהו מתועב, לברוח, לחפש ביטחון על ידי טיסה'. אבל מה שאין בפסוק הזה הוא המילה kinéō (ke-neh-o) כפי שהיה בהתג' ו' 14.
לסיכום, הצעתי שהחצוצרה השביעית והחותם השישי יתכנסו ביום האדון, כאשר אלוהים יבוא על העננים כבר האדם עם מלאכיו כדי לאסוף את נבחריו. חרון אפו של אלוהים עוכב עד לנקודה זו כפי שלמדנו בנשיכה מהירה 41 , וכפי שאפרט בפעם הבאה, חרון אפו של אלוהים נשפך בשבע הקערות. מכיוון שנקודת מבט זו אינה תואמת את ההשקפה הפרוגרסיבית או הסימולטנית, הגבתי להתנגדויות שהציעו שניהם. כעת, משעשינו זאת, אני יכול להמשיך בביטחון לפרוש את נקודת המבט הזו על השתלשלות האירועים העתידיים.
