Menu

QB64 בוא איתי (חלק 4)

<איור class="wp-block-embed is-type-video is-provider-youtube wp-block-embed-youtube wp-embed-aspect-16-9 wp-has-aspect-ratio">

בוא איתי (חלק 4)

עד כה הלימודים שלנו בסדרת "בואו איתי" הובילו אותנו להבין שיש מקום של מפגש שהקב"ה מזמין אותנו אליו לרומנטיקה. זוהי החוויה היפה והאינטימית ביותר העומדת לרשותנו, עצם המשמעות של המילה "בוא" חושפת את הכמיהה וההזמנה של לבו לעסוק בנו ברמה עמוקה הרבה יותר מכל מה שהורגלנו אליו או הכרנו קודם לכן. עם זאת, זו תמיד הייתה כוונתו של אלוהים כלפינו, להיות לא רק מושיענו אלא גם החתן שלנו. יתר על כן, הכרנו בחוסר היכולת של מוחנו הטבעי לתפוס מושג כלשהו של אלוהים; לפיכך, אם עלינו לחוות מודעות כלשהי לנוכחותו האלוהית בכלל, זה רק משום שהיא הואצה לנו על ידי עבודתה הפנימית של רוח הקודש, וזה לא בשכל ההיקפי של טבענו הבלתי מתחדש, אלא בתוך הלב, השכל שבתוכנו, שכפי שראינו, נקשר למוחו של המשיח.

לסיכום, אם כן, מה שאני אומר הוא שכדי לפגוש את ישוע ולהיענות לקריאתו "בואו איתי", עלינו להבין שזוהי פנייה ללב ולא פנייה לשכל, ואם כך הדבר, עלינו ללמוד לדומם את המחשבות החיצוניות השולטות בקלות בתודעה שלנו כדי שנוכל לגשת למחשבות הפנימיות של הלב. למה? כי כאן נמצא את אהובנו מחכה.

בנשיכה מהירה זו, ברצוני להעמיק מעט יותר באופן שבו ניתן להבין את המפגש החביב הזה עם ישוע בפירוט רב יותר. נחזור הפעם לשיר השירים, הפעם נקרא מהפרק החמישי.

2 [השולמית] אני ישנה, אך לבי ער; [זהו] קולו של אהובי! הוא דופק ואומר: "פתחי לי, אחותי, אהובתי, יונתי, המושלמת שלי; כי ראשי מכוסה טל, מנעולים עם טיפות הלילה". 3 הורדתי את גלימתי; איך אני יכול ללבוש אותו [שוב]? רחצתי את רגלי; כיצד אוכל לטמא אותם? 4 אהובי הניח את ידו ליד הבריח [של הדלת], ולבי השתוקק אליו. 5 קמתי לפתוח לאהובי, וידיי נטפו [עם] מור, אצבעותיי במור נוזלי, על ידיות המנעול. 6 פתחתי לאהובי, אך אהובי הפנה עורף [ו]איננו. הלב שלי זינק כשהוא דיבר. חיפשתי אותו, אבל לא מצאתי אותו; התקשרתי אליו אבל הוא לא נתן לי תשובה. 7 השומרים שהסתובבו בעיר מצאו אותי. הם הכו אותי, הם פצעו אותי; שומרי החומות הסירו ממני את הצעיף. – שיר השירים 5:2-7 NKJV

בפסוק ב', האישה השולמית מספרת לנו שלמרות שהיא ישנה לבה עדיין ער מאוד. אני אוהב את התמונה שזה נותן לנו. זו המחשה נהדרת למקום שאליו הגענו בסדרה הזו. השולמית ישנה, כלומר, היא נחה, היא דוממת, המחשבות בראשה הושתקו, מה שמאפשר לליבה לשמוע את קולו של אהובה שבא לדפוק על דלתה ואומר: "פתחי לי, אחותי, אהובתי, יונתי, המושלמת שלי; כי ראשי מכוסה טל, מנעולים עם טיפות הלילה".  איזו תובנה נפלאה זה נותן לנו על פעולתם הפנימית של החיים הרוחניים. אינני יודע מה איתכם, אך לעתים קרובות אני מוצא את לבי ער באמצע הלילה, אותן שעות יקרות שלמדתי לנצור כזמן לבד כשישוע חש את חום ליטופו על נשמתי, ללא חילופי מילים במקום ערבוב לבבות. בלילה זה כמעט חסר מאמץ להשתיק את המחשבות הפריפריאליות האלה, מכיוון שאני כבר במצב של מנוחה, ולכן הצעיף לחדר הפנימי נסחף הצידה בקלות עם תשוקה אחת פשוטה להיות עם ישוע. כמובן שמפגש זה בנוכחותו האלוהית זמין בכל עת, בין אם בלילה ובין אם ביום, תהא השעה אשר תהיה, העיקרון והפרוטוקול נשארים זהים: עלינו להניח את ליבנו ודומם את תודעתנו לפני שנוכל לפגוש את מעמקי האינטימיות אליה אנו מוזמנים.

כאן אנו קוראים שהאהוב הוא זה שמגיע לכלה כשראשו מכוסה טל, ומנעוליו עם טיפות הלילה. היא מקבילה להזמנתו של ישוע בהתגלות פרק ג'.

20 "הנה, אני עומד בדלת ודופק. אם מישהו ישמע את קולי ויפתח את הדלת, אני אכנס אליו ואסעד איתו, והוא איתי. – מהדורה 3:20 NKJV

עכשיו לפני שאמשיך, אני רוצה להבהיר כאן נקודה חשובה כדי למנוע בלבול. הסיבה לכך היא שלפעמים יש לנו את הדימויים שישוע הוא זה שבא אלינו ודופק בדלת, כאילו מבחוץ כדי להיכנס, ובכל זאת עם הישועה אנו מאמינים שישוע נכנס לכל לב של חוזרים בתשובה. אז האם ישוע נמצא בתוכנו או לא? האם יש זמנים שבהם הוא עוזב ואנחנו צריכים לאפשר לו לחזור פנימה? אלה שאלות תקפות, ואני אשתף במה שלמדתי להאמין. לפני הישועה, נשמה ריקה וללא שכינתו של ישוע באמצעות רוח הקודש, אך נדיבותה של אהבת האב מרעיפה בקלות על כל נשמה חוזרת בתשובה, והופכת אותה לבריאה חדשה, מאומצת, נסלחת, משוחזרת, נרפאה ומטוהרת כדי להיות מקום מגורים ראוי עבורו לחיות בו. הקשיבו למה שישוע לימד את תלמידיו בערב האחרון שלו איתם.

23 ישוע ענה ואמר לו: "אם מישהו אוהב אותי, הוא יקיים את דברי; ואבי יאהב אותו, ואנחנו נבוא אליו ונעשה עמו את ביתנו. – Jhn 14:23 NKJV

פסוק זה בוודאי אינו לבד, שכן הכתוב מלמד אותנו אמת נפלאה זו פעמים רבות

15 כי כך אומר הנעלה והנעלה השוכן לנצח נצחים, ששמו קדוש: "אני שוכן ב[מקום] הגבוה והקדוש, עמו [אשר] יש לו רוח חרטה וענווה, להחיות את רוח הצנועים, ולהחיות את לב החרטים. – עיסא 57:15 NKJV

11 אך אם רוחו אשר הקים את ישוע מן המתים שוכנת בך, מי שהקים את המשיח מן המתים ייתן חיים גם לגופכם בן התמותה באמצעות רוחו השוכנת בכם. – רומים ח' 11 NKJV

4 אתם בני אלוהים, ילדים קטנים, והתגברתם עליהם, כי מי שנמצא בכם גדול ממי שנמצא בעולם… 15 כל מי שמתוודה שישוע הוא בן האלוהים, אלוהים דבק בו והוא באלוהים. 16 וידענו והאמנו באהבה שאלוהים רוחש לנו. אלוהים הוא אהבה, ומי שמציית לאהבה נשמע לאלוהים ולאלוהים שבו. – הראשונה ליוחנן 4:4, 15-16 NKJV

פסוקים אלה הם די והותר כדי לתמוך באמת נפלאה זו, כפי שפאולוס הכריז עליה: "המשיח בך תקוות התהילה!" קול 1:27. אז בואו נהיה ברורים, ישוע חי בכם כפי שאתם באמת חיים בו. אין זה איזה עיקרון תיאולוגי מרוחק ללא השלכה משמעותית ואישית, אלא קביעה יוצאת דופן כיצד אינטימיות עם אלוהים זמינה דרך תפארת ה"אחדות". כעת, מכיוון שהמשיח נכנס ללב האנושי ושוכן בו, החיפוש אחריו אינו מאמץ חיצוני אלא אחדות פנימית. המאפיין המהותי של האיחוד והמפגש הזה עם אלוהים מתבטא הן בעיסוקו בנו והן בחיפושנו אחריו, וכל זה מתרחש בתוך החדרים הפנימיים של הלב. אתם מבינים, הלב אינו רק חדר אחד, אלא יש בו חדרים רבים, הוא אינו של בנייה פשוטה, אלא מסגרת רוחנית מורכבת שנארגה באופן מורכב ביד אלוהים וכזו שבה הוא בקיא ומודע באופן אינטימי. כותב המזמור:

13 כי יצרת את חלקי הפנימיים (ח 3629); סרגת אותי יחד ברחם אמי. 14 אני משבח אותך, כי אני עשוי בפחד ונפלא. נפלאות הן יצירותיך; הנשמה שלי יודעת את זה טוב מאוד. 15 המסגרת שלי לא הוסתרה מכם, כאשר נעשיתי בסתר, ארוגים באופן מורכב במעמקי האדמה. – תהילים קל"ט 13 – 15 ESV

כשדוד המלך קיבל השראה לכתוב את המילים העמוקות האלה, אני מאמין שהוא ראה משהו מעבר לסכום חלקיו הפיזיים, אלא לטבע המורכב ביותר של ישותו. המילה העברית כאן היא H3629 kilyâ (kil yah), והיא נמצאת גם ב

ישותי הפנימית ביותר (H3629) תשמח כאשר שפתיך ידברו את הדבר הנכון. משלי 23:16 (NIV)

אשבח את ה' המייעץ לי; גם בלילה לבי (ח 3629) מורה לי. תהילים 16:7 (NIV)

אנו מביטים ביראת כבוד במורכבותו של גוף האדם, בעוד המדע והמחקר המודרני ממשיכים לחשוף את סודותיו. אבל למרות שאנו נעשים מודעים יותר ויותר לנפלאות המסגרת הפיזית שלנו, אפילו ברמה המולקולרית של הדנ"א שלנו המפענח את מסתרי הגנום, אנו למרבה הצער לא מכירים את ישותנו הפנימית ביותר. ובכל זאת אני מאמין שהווייתנו הפנימית ביותר היא נס לא פחות מהגוף הפיזי שלנו, יצירת המופת של אלוהים, אין פלא שדוד התפעל כשהציץ במעשה ידיו של בוראו וכתב "אני משבח אותך כי אני עשוי ביראה ונפלאות".

<איור class="wp-block-image size-large is-resized">

כאשר אלוהים תכנן וברא את החלק הפנימי ביותר שלנו, הוא חשב על מקום שבו הוא עצמו ישכון, גן של רומנטיקה ואינטימיות איתנו.

הו, אנחנו בקושי יכולים לדמיין את החדרים המפוארים שבתוכנו, ובמשך השנים כמה עולי רגל נאורים כתבו את מחשבותיהם וחוויותיהם על החיים הפנימיים. אני חושב על תרזה מאווילה, שבמאה ה16 תיארה את חדרי הלב האלה בעבודתה הקלאסית "הטירה הפנימית". כאשר אנו מזהים שהלב אינו רק חדר אחד, אלא חדר של עיצוב וחדרים מורכבים, אז מתברר כיצד טבע זה של "מחבואים" של החיים הפנימיים מתקבל על הדעת לחלוטין. ישוע מגיע אל דלת המודעות שלנו ומזמין אותנו להיפתח אליו.

2 [השולמית] אני ישנה, אך לבי ער; [זהו] קולו של אהובי! הוא דופק ואומר: "פתחי לי, אחותי, אהובתי, יונתי, המושלמת שלי; כי ראשי מכוסה טל, מנעולים עם טיפות הלילה". שיר השירים 5:2