הצטרפות הכלה
בפעם הקודמת במחקר זה של "הכלה הגיעה לבגרות" שיתפתי כי התבגרות, פירושה הגעה לגיל הבגרות כאשר מוענקות זכויות ופריבילגיות מסוימות שהוחזקו בעבר בנאמנות על ידי אפוטרופוס מוכר מבחינה משפטית. ישנן שתי השלכות ראשוניות שניתן להסיק מכך: ראשית, הכלה מוכרת כיום בגיל החוקי שבו החלטותיה ובחירותיה מאושרות בבית משפט, ושנית, תקופת כהונתם של האפוטרופוסים שלה הסתיימה באופן חוקי והיא זכאית כעת לעזוב. דא עקא, שלמרות ההגעה לרף זה, עדיין יש צורך בהפקעה או בהפעלה של הזכויות שניתנו. רק משום שזכות יכולה להינתן במסגרת משפטית (למשל של אומה), עדיין יש לתבוע אותה או לממש אותה. אני קוראת לזה הצטרפות הכלה. המילון מגדיר הצטרפות כזמן שבו מישהו מתחיל עמדה של סמכות, במיוחד מלך או מלכה. זוהי הפעולה של כניסה לבעלות על זכות, תואר או תפקיד, כמו בעלייה לכס המלוכה. כעת, למרות שהצטרפותה של הכלה נחנכה כשהתבגרה, זה עדיין דורש יותר מצידה. זה הכרחי שחוסר פחד יבוא עליה. אסור לה לטפח פסיביות, אלא במקום זאת צריכה להתעורר בתוכה נחישות בלתי מתפשרת להכרה בזכויותיה שהוענקו לה ברגע שהתבגרה. הדחף הוא על הכלה לנכס בכוח זכויות אלה במקום כל תקווה או ציפייה שאינה במקומה שהאפוטרופוסים שלה יכירו בהן מרצון. במילים אחרות, הכלה אינה יכולה לסמוך על שומריה שיכירו במי שהיא באמת או שהיא התבגרה, אלא חייבת להיות פרו-אקטיבית ולעלות למקומה הראוי לצד ישוע, גם כאשר שומריה מתנגדים לה.
"(8) [האחים שולמית] יש לנו אחות קטנה, ואין לה שדיים. מה נעשה למען אחותנו ביום שבו מדברים עליה? (9) אם היא חומה, נבנה עליה קרב של כסף; ואם היא דלת, נסגור אותה בלוחות ארז. (10) [השולמית] אני חומה, ושדיי כמגדלים; אז הפכתי בעיניו כאחד שמצא שלום" – שיר השירים 8:8-10 NKJV
פסוקים בודדים ומרתקים אלה מהפרק האחרון בשיר השירים הנפלא מציגים בפנינו תובנה ייחודית על הדינמיקה היחסית הפועלת בין הכלה לשומריה. בואו נסתכל על מה שקורה כאן. ראשית, שימו לב לעמדתם של אחיה של השולמית כאפוטרופוסים שלה. הנרטיב תופס שיחה שהם ניהלו כאשר חשבו כיצד הם יכולים להגן עליה בצורה הטובה ביותר, שכן הם ראו בה פגיעה ולא בוגרת פיזית ללא שדיים. במבט ראשון אנו עשויים לראות את כוונותיהם של אחיה של האישה הצעירה כמתחשבים ואכפתיים. יש כאן רמז לדאגה אמיתית ונראה שהאחים הגדולים המגוננים נחושים בדעתם כיצד לגונן בצורה הטובה ביותר על אחותם הקטנה. אבל בבחינה מעמיקה יותר, אני חושד שמשהו אחר מתרחש מלבד דאגה אוהבת. השפה שבה משתמשים חושפנית. אם היא הייתה חומה, היה קיים תקדים מקראי (דברים כ"ב, ח') לבניית הגנה על גג בית חדש כדי להגן על כל אדם מנפילה, האם זה מה שהם חשבו עליו כשחשבו לבנות קרב של כסף? או, אם לא קיר, אולי דלת? במקרה כזה הפתרון שלהם קצת פחות מעורפל, "נסגור אותה בלוחות ארז". לי זה נראה די ברור, ולא משאיר הרבה מקום לספק; נחישותם של האחים להגן על אחותם משמעותה הייתה למנוע ממנה לצאת אל מחוץ לגבולות הבית. אם זה נראה שתלטני, ישנם כתובים אחרים המצביעים על יחס שלילי של אחיה כלפיה מוקדם יותר בשיר השירים.
"(6) אל תבהה בי כי אני חשוך, כי השמש מחשיכה אותי. בניה של אמי כעסו עלי והכריחו אותי לטפל בכרמים; את הכרם שלי נאלצתי להזניח" – שיר השירים 1:6 ניב
המשמעות כאן היא שהכרמים הללו שאליהם שובצה לא היו שייכים לה, שכן היא מודיעה על צערה בכך שהזניחה את הכרמים שלה. מעניין, לא? השולמית הוכיחה את עצמה כמועילה מאוד לאחיה בכך שטיפחה את הכרמים שלהם, אני תוהה אם זה השפיע על יחסם אליה ועל החלטתם להשאיר אותה על הסיפון. נקודת מפתח זו חושפת כיצד יכולים לעתים השומרים לנצל את הכלה למטרתם או לרווחתם, כפי שניתן לראות ביחסה של פרעה לישראל. ישראל המשועבדת במצרים הוכיחה את עצמה כמועילה ביותר בהתפשטותה ובהתפתחותה של האימפריה המצרית. בעיני פרעה הם היו עבדים, אך לא כך בעיני יהוה שראה בישראל את כלתו וחיכה שתגדל. אתם מבינים, להיות אפוטרופוס לא שווה ערך להיות צדיק או קדוש. זה לא אומר שהם יהיו אדיבים או אדיבים כלפי הכלה. במקרים רבים זה רחוק מהאמת, ההיסטוריה מלאה בפרקים אפלים רבים בהם הכלה סבלה מאוד מידי אלה שהיא הייתה צריכה לסמוך עליהם לטיפול ולהגנתה. לא מדובר בכשירות מוסרית אלא באחריות ושמירה על הכלה מטעם החתן עד לבגרותה, גם כאשר האפוטרופוסים אינם פועלים לטובת מי שהופקד בידיהם. בהקשר זה, אפוטרופוס יכול להיות שליט כמו בפרעה, מלוכה או ממשל הפועל בתוך אומה, זה יכול להיות משפחה כפי שהייתה עבור אסתר ומרדכי, או השולמית ואחיה, אבל אני מאמין שזה יכול להיות מיושם גם על זרמים כנסייתיים.
אני מקווה שתוכלו לשמוע את לבי על הזרמים, מכיוון שאני אסירת תודה עמוקה על האופן שבו אלוהים התאים למגוון שלנו, אם כי לא לחלוקה שלנו, באמצעות ביטויים שונים של כנסייתו, אך אל תטעו, לזרמים אין חלק מהכלה. למעשה, לאחרונה הייתי בתפילה מהרהר אל האפסיים 5:27 NKJV "(27) שהוא יציג אותה לעצמו כנסייה מפוארת, שאין לה כתם או קמט או כל דבר כזה, אבל שהיא צריכה להיות קדושה וללא פגם." שאלתי את האדון על הקמטים והוא ענה: "הקמטים הם קמטים". המילה קמט היא קמט (מי teece) (G4512) ומשמעותה "צרור, מצייר יחד, מכווץ, קמט מהזדקנות". בדרך כלל כשאנחנו חושבים על הכלה ללא קמט אנחנו חושבים על נעוריה הנצחיים, חסרי הגיל והיפים. אבל מה שגורם לקמט הוא ההצטברות וזה מה שזרמים עושים באופן בלתי נמנע, מעצם הגדרתם הם מושכים אנשים יחד וכשהם עושים זאת נוצר קמט. אבל זרמים מזדקנים, גם כאשר נוצרות קבוצות חדשות יכולה להיות עליהן משיכה צעירה שאוספת אנשים יחד, אבל היא לא יכולה להימלט מתהליך ההזדקנות הטבוע בדנ"א שלה. בצורה זו או אחרת, הדתיות-לאומיות ניכרה בכנסייה מאז ימי השליחים הראשונים ואבות הכנסייה, אך אין ספק שהרפורמציה הולידה ריבוי זרמים שלא נראה קודם לכן שנמשך מאז. עכשיו הנקודה שלי היא לא להתווכח בעד או נגד הקמתם או אמונתם, רק להדגיש שתפקידם היה לספק מקלט שבו הכלה תוכל להתבגר. לזרמים דתיים יש תפקיד של אפוטרופוס לטפח את הכלה עד שהיא מגיעה לבגרות, אבל ברגע שרוח הקודש באה לקראתה, כפי שעשה משרתו הראשי של אברהם עבור רבקה, אז השומרים חייבים לשתף פעולה ולא להתנגד למה שהוסמך ונגזר בשמים על מה שיהיה.
אחת הסיבות לכך שאפוטרופוסים עשויים להתנגד היא משום שהרעיון והקבלה של זהות הכלה שלה מתעמתים ישירות עם שלטונם עליה והסתמכותם עליה. אם נקבל שזרמים דתיים יכולים להיחשב לסוג של אפוטרופוס, במידה מסוימת, ניתן לסבול אפילו לחגוג את המושג והדוקטרינה של הכלה בתנאי שהם מתאימים לפרדיגמה הקיימת, אך כאן טמון לב העניין: הצטרפותה של הכלה דורשת שינוי פרדיגמטי יסודי, שכן לא ניתן להכיל אותה בתוך הממשל, מערכות ומבנים שהשומרים הטמיעו סביבה. היא צריכה להיות משוחררת מכפיות כאלה כדי לעשות את הכנותיה האחרונות ואת מסעה לעבר החתן. כתוצאה מכך קיים מתח בין האפוטרופוסים לבין הכלה, אשר יוביל במוקדם או במאוחר לעימות אך האפוטרופוסים לא יוותרו עליה ולא ישחררו אותה בקלות. עם זאת, אף על פי שהיא חידתית, היא נכונה לא פחות: בחוכמתו הבלתי נתפסת ובראיית הנולד של אלוהים, הצורך במשיחה שתשחרר אותה תמיד הובן וסופק. נחקור את משיחת המפסק הזו בהמשך.
אני מאמין שזו הסיבה שהשולמית הגיבה בצורה כה מתריסה כפי שהגיבה בשיר השירים 8:10. בכל הנוגע לטיפול בכרמים של אחיה, היא הזניחה את הכרמים שלה וסבלה כתוצאה מכך. למרות שלא היה רצוי, מצבה היה לפחות נסבל, אבל זה היה לפני שהאהבה התעוררה בלבה והאהבה משנה הכל! כעת כפיפותה לעבודה בכרמים של שומריה תחת שמש שזופה כבר לא הייתה מקובלת, והיא הייתה מוכנה לסכן הכל למען זה שנשמתה אהבה. אחיה אמרו שאין לה שדיים, אבל כפי שאנחנו לומדים זה בכלל לא המצב, כי במילים שלה, "אני חומה ויש לי שדיים כמו מגדלים". לאחר מכן היא מסיימת את תוכחתה בעוד הצהרה מלאת תובנה: "אז הייתי בעיניו כמי שמצא שלום". HNV. השימוש במילה 'שלום' כאן מוסיף אימפקט ועומק לאמירתה. משמעותו השורשית היא שלום עם אלוהים במיוחד ביחסי ברית, ומשמעותה גם שלמות, שלמות, בריאות ושגשוג. במילים אחרות, היא לא הייתה זקוקה להם, כי היא מצאה קבלה מוחלטת ושלווה באהבת הזולת. היא ידעה שכך רואה אותה אהובה. "הייתי בעיניו כמו אחד שמצא שלום". כשהביט בה, ראה מלאות ובגרות, רחוקות מהאופן שבו אחיה הסתכלו עליה בבוז ובזלזול.
יהי רצון שזו תהיה גם עדותנו, להיות בעיניו כמי שמצא שלווה. לדעת בוודאות את האהבה העמוקה שיש לו כלפינו, ושכשהוא מביט בנו הוא רואה את מה שהשומרים שלנו לעולם לא יוכלו לראות או להבין במלואם, התעוררות של אהבת כלולות בליבנו שלעולם לא ניתן להרוות או להכיל. הגיע הזמן לקום, הגיע הזמן להצטרפותה של הכלה לגורלה.
"(6) שים אותי כחותם על לבך, כחותם על זרועך, כי האהבה חזקה כמוות, הקנאה עזה כקבר. הבזקיו הם הבזקי אש, להבת ה' ממש. (7) מים רבים אינם יכולים להרוות את האהבה, וגם שיטפונות אינם יכולים להטביע אותה. אם אדם היה מציע לאהבה את כל עושר ביתו, הוא היה בזוי לחלוטין" – שיר השירים ח' 6-7 ESV
