"(15) ומסיבה זו הוא (המשיח) הוא המתווך של הברית החדשה, באמצעות המוות, לגאולת העבירות על פי הברית הראשונה, כי אלה הנקראים יוכלו לקבל את הבטחת הירושה הנצחית." – אל העברים 9:15 NKJV
בלילה שבו ישוע נבגד, באותן שעות אחרונות חגיגיות עם תלמידיו, הוא הגשים את הבטחתו של הנביא ירמיהו (ירמיהו ל"א 31-33) של ברית חדשה. הבטחה זו שמרה על תקוות הציפייה המשיחית היהודית בחיים, עד שיום אחד, לאחר שהשמש שקעה בערב כ-600 שנה מאוחר יותר, בסביבה אינטימית של חדר עליון מרוהט, ישוע ושנים-עשר תלמידיו חלקו ארוחת פסח אחרונה. באותו ליל קבר לאחר ארוחת הערב, ישוע לקח את הספל והכריז, "הספל הזה שנשפך למענכם הוא הברית החדשה בדמי." (לוקס 22:20 ESV)
הבריתות המקראיות מספקות את המסגרת המשפטית שבאמצעותה נחקק קשר עם אלוהים בהתבסס על ההבטחות והציפיות המבוטאות בהן. הברית הישנה, שהחלה עם אברהם ונוסחה באמצעות משה, ניתנה לישראל לאחר יציאתם ממצרים. היא הגדירה את יחסיהם עם אלוהים, תוך התמקדות בהתנהלותם המוסרית והפולחנית, כאשר הבטחת הארץ היא היבט משמעותי. חוזה נישואין זה קבע את עקרונות היסוד של יחסיו של אלוהים עם ישראל, המחייבים את צייתנותם בתמורה לברכותיו ולהגנתו. החוקים המפורטים, מערכות הקורבנות והטקסים שלטו בכל היבט של חיי ישראל והנחו את ישראל לעבר קדושה. עם זאת, דרישות הברית הישנה הדגישו את חוסר יכולתו של עם ישראל (ובסופו של דבר של האנושות) לעמוד באופן מלא באמות המידה של אלוהים, ובכך להכין את הדרך לחדש.
הברית החדשה, שנובאה על ידי ירמיהו ונחנכה על ידי ישוע המשיח, ייצגה שינוי משמעותי מברית משה. שלא כמו הקורבן המתמשך של בעלי חיים שחוטים, הברית החדשה מושרשת במותו ותחייתו של ישוע "אחת ולתמיד" ומספקת את הכפרה המוחלטת על החטא, וקובעת את הבסיס לאינטימיות עמוקה יותר עם אלוהים באמצעות אמונה. הברית החדשה שמה דגש על שינוי פנימי. הוא מבטיח את שכינתה של רוח הקודש ואת כתיבת חוקי אלוהים על לבבות בני האדם. היא מתעלה מעל הגזע ומרחיבה את הבטחותיו של אלוהים לכל מי שמאמין בבנו, ובכך מגשימה את הבטחת אברהם לברך את כל האומות.
עכשיו למה אני משתף את זה ומה זה קשור להבנת התוצאה של האירועים במזרח התיכון?
בקצרה, אם אלוהים מציית לפרוטוקולים של צדק וצדק המקודדים בחוקיו ובמצוותיו, אזי האינטראקציה שלו עם האירועים במזרח התיכון היא פועל יוצא של מה שכבר אושרר באופן חוקי ובוטא במסגרת בריתו עם ישראל.
כתוצאה מכך, הבנת יחסיו של אלוהים עם ישראל המודרנית מחייבת בחינה מדוקדקת של הברית הישנה והחדשה כפי שהן מתוארות בכתבי הקודש. אני מציע שיחסיו של אלוהים עם ישראל אינם כפופים אך ורק לברית הישנה או החדשה, אלא מערכת היחסים ביניהם התפתחה כדי להקיף את שתיהן. הברית החדשה אינה מבטלת את הברית הישנה אלא מקיימת אותה. ישוע עצמו אמר, "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים; לא באתי לבטלם אלא לקיימם" (מתי 5:17). התורות המוסריות והאתיות של הברית הישנה עדיין משמעותיות, אך הן מובנות כעת דרך עדשת תורתו והקרבתו של המשיח.
היסודות המוסריים והאתיים של הברית הישנה נותרו רלוונטיים, אך הברית החדשה מביאה מימד חדש של יחסים המבוססים על אמונה בישוע המשיח.
במשיח ובאמצעותו יתגשמו כל ההבטחות שניתנו לישראל, כולל השבת מולדתם ושיבתם. הישן התגשם בחדש, ובכל זאת, כפי שרומז הכותב בספר העברים, יש מעבר שבו הישן עובר.
כשאלוהים מדבר על "ברית חדשה ", הוא הופך את הראשונה למיושנת. וכל מה שמתיישן (יוצא משימוש, מתבטל) ומזדקן מוכן להיעלם. אל העברים 8:13 מוגבר
אם מימוש הבטחותיו של אלוהים מותנה בברית שבה ניתנו הבטחות אלה, ובמיוחד ההבטחה להחזיר את ישראל לארץ שהבטיח לאברהם, יצחק ויעקב מתגשמת כעת (או תתגשם) במשיח, הרי שהדבר מעלה כמה שאלות חשובות הנוגעות למעשי האיבה הנוכחיים במזרח התיכון. זו נראית לי נקודה קריטית שקל להתעלם ממנה. אם ברצוננו לתמוך בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל, על סמך מה? על סמך הבטחותיו של אלוהים? כפי שראינו, אם הבטחות אלה מותנות, ובסופו של דבר לא יתגשמו עד יומו של אלוהים, אז אולי אנו עדים לא רק ליד המושטת של אלוהים אלא גם לאג'נדות אחרות הן במישור הנראה והן במישור הבלתי נראה. וזו הנקודה שאני מעלה כאן, שאנחנו יכולים לקחת את הצעד הזה אחורה ולהשיג בסיס מקראי מקיף יותר, כי כשאנחנו עושים את זה, אני מאמין שזה מאפשר לנו להבחין בבהירות רבה יותר כדי שנוכל לדעת איך להתפלל ולהגיב בצורה יעילה יותר. אם ברצוננו להתבונן במצב במזרח התיכון ביחס לישראל ולעמים הסובבים אותה, ובמיוחד ליחסים בין ישראל לפלסטין דרך העדשה המקראית, עלינו לעשות זאת דרך מערכת היחסים בין אלוהים לישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי בברית ביניהם.
שיבת ישראל למולדתם כבר התרחשה בעבר:
"(11) כי אני יודע את המחשבות אשר אני חושב אליך, אומר האדון, מחשבות של שלום ולא של רע, לתת לך עתיד ותקווה. (12) אז תקרא לי ותלך להתפלל אלי, ואני אקשיב לך. (13) ואתה תחפש אותי ותמצא [אותי], כאשר תחפש אותי בכל לבבך. (14) אמצא אתה, אמר ה', ואשיבך משביך; אקבץ אתכם מכל העמים ומכל המקומות אשר הסעתי אתכם, אמר ה', ואביא אתכם אל המקום אשר ממנו אני גורם לכם להיסחף בשבי." – ירמיהו כ"ט:11-14 NKJV
על אף שימים אפלים עוד לפנינו, אלוהים יזכור שוב את הבטחתו שנאמרה על ישראל.
"(8) הוא זוכר את בריתו לנצח, את המילה אשר ציווה במשך אלף דורות, (9) [הברית] אשר כרת עם אברהם, ואת שבועתו ליצחק, (10) ואישר אותה ליעקב לחוק, לישראל [כ] ברית נצחית, (11) באומרו: "לך אתן את ארץ כנען כהקצאת נחלתך, "" – תהילים ק"ה:8-11 NKJV
מה שנגזר וניבא לגבי עתידם של ישראל וירושלים הוא ודאי ובלתי ניתן לשינוי. לא משנה מה יהיו הסמיכות וההתקוממויות הגיאופוליטיות, אלוהים גילה את הסוף מההתחלה (ישעיהו מ"ו 10), ומטרותיו תמיד ינצחו.
"(11) עצת ה' עומדת לעד, תוכניות לבו לכל הדורות." – תהילים ל"ג:11 NKJV
לכן, מה שמדאיג אותנו יותר בנקודת הזמן הזו הוא לא כל כך הבלתי נמנע של תוצאות עתידיות, אלא כיצד נוכל לשתף פעולה עם ההתקדמות המתמדת של מטרתו הנצחית של אלוהים כשהיא מתפתחת צעד אחר צעד.
שותפות בתפילה ובמעשה הנובעת מפרשנות ויישום מקראיים מבוססים, היא המתבקשת כאן. לכן חיוני לבחון מחדש את מסגרת הברית בין אלוהים לישראל – משום שלכל אירוע, בעבר, בהווה ובעתיד, יש השלכות משפטיות ורוחניות. האירועים והמניעים האלה מאחוריהם מתועדים בשמיים, והם יספקו את החומר להאשמה משפטית ולהפרכה בזמן שהשטן מנסה לשנות זמנים וחוקים כדי להשפיע על סדר היום שלו לגבי ירושלים, ישראל וכל האומות.
כל ניצחון לכאורה של האויב במזרח התיכון לא יהיה משום שכוחות החושך גברו על כוחות האור, או משום שצבאות השמים הובסו על ידי מזימותיו של האויב, אלא משום שטיעונים משפטיים הוצגו ונאכפו בבתי המשפט של השמיים.
בחשבון הסופי, כל אומה תישפט. נשפטים לא רק על פי חוקי אלוהים, אלא אפילו על פי התקדימים המשפטיים שלהם.
"(15) "כי יום ה' על כל העמים קרוב; כפי שעשיתם, זה ייעשה לכם; תשובתך תשוב על ראשך" – עובדיה 1:15 NKJV
אני מאמין שעיקרון זה של צדק גמולי חל על כל העמים ובמיוחד על ישראל. לדוגמה, זמן רב לפני שישוע שפך את דמו כדי לחנוך את הברית החדשה, לבו של אלוהים ל"שוהה" החי בגבולות ישראל הובהר באופן מהדהד באמצעות התורה והנביאים.
"(33) 'ואם גר גר עמך בארצך לא תתעלל בו. (34) 'הגר השוכן בקרבכם יהיה לכם כאחד שנולד בקרבכם, ואהבתם אותו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים: אני ה' אלהיכם" – ויקרא י"ט 33-34 נ.ק.י.ו.
אלוהים רואה בעם ישראל אחראי לאופן שבו הם מתייחסים לאלה שאינם שלהם. עיקרון זה, המושרש בחוויותיהם של ישראל עצמם כזרים בארץ זרה, הופך ליסוד בהכוונת אהבתם ויחסם לזרים. חייהם במצרים נועדו לטפח לב של אהבה וחמלה כלפי העקורים בגבולותיהם. תפיסה זו חוזרת פעמים רבות בהוראותיו של הקב"ה לישראל:
"(21) "לא תתעללו בגר ולא תעשקו אותו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – שמות כ"ב 21 נ.ק.י.ו.
"(17) "כי ה' אלהיך אלוהי אלהים ואדון אדונים, האל הגדול, האדיר והאדיר, שאינו מגלה משוא פנים ואינו לוקח שוחד. (18) "הוא עושה צדק עם חסר האב ועם האלמנה, ואוהב את הגר, נותן לו מזון ובגדים. (19) "על כן אהבו את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – דברים י' 17-19 נ.ק.י.ו.
אם כתבי הקודש הללו רלוונטיים ליחסים המודרניים בין ישראל לפלסטין ולאופן שבו עליהם להתייחס זה לזה, עלולות להיווצר השלכות רוחניות עמוקות. הנה שני קטעים שהייתי רוצה לסיים איתם. הקטע הראשון מירמיהו קושר קשר ישיר בין זכותם של ישראל לכבוש את הארץ המובטחת לבין יחסו לזרים החיים על הארץ:
"(5) "כי אם באמת תתקן את דרכיך ואת מעשיך, אם באמת תעשה צדק איש עם רעהו, (6) אם לא תעשק את השוהה, את חסר האב, או את האלמנה, או תשפוך דם חפים מפשע במקום הזה, ואם לא תלך אחרי אלים אחרים לרעתך, (7) אז אתן לך לשכון במקום הזה, בארץ אשר נתתי לאבותיך לעולם" – ירמיהו ז:5-7 ESV
ולבסוף, קטע מיחזקאל על הקצאת קרקעות לישראל בשיקום.
"(21) "כך תחלקו את הארץ הזאת ביניכם לפי שבטי ישראל. (22) "תחלקו אותה בהגרלה כנחלה לעצמכם ולגרים היושבים בקרבכם ולהוליד ילדים בקרבכם. הם יהיו לכם כילידי הארץ בין בני ישראל; תהיה להם נחלה עמך בין שבטי ישראל. (23) "ויהי [כי] בכל שבט אשר ישכון הגר שם תיתן [לו] את נחלתו", אומר ה' אלהים." – יחזקאל מ"ז 21-23 נ.ק.י.ו
